תסט. שלא לאכול פסולי המוקדשין - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נאכל פסולי המוקדשין.
והלאו הזה, בפסולי המוקדשין פרשו זכרונם לברכה במסכת בכורות
(לד, א), שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום במוקדשין שיפסלו על ידינו, ואחר כך אם נאכל מהן אז יהיה באכילתן לאו. וכמו כן אם יפסל הקורבן בשום צד אחר זביחתו בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר
(דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה.
וכן הוא אומר בספרי לא תאכל כל תועבה - בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם נאמר עוד רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין לצורם אוזן הבכור ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה
? שנאמר לא תאכל כל תועבה.
ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו
(מצוה קמד), וכן כל איסורי מאכלות, וכעניין שדרשו זכרונם לברכה
(חולין קיד, ב), לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ומכל מקום אינו נקרא לאו שבכללות, לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ושאר האיסורין יוצאין מכללן, כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה, ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין בפירוש, ומפני כן נחשבהו לאו מיוחד לעיקרו, ונלמד ממנו אזהרה לשאר הענינים, וקבל האמת ממי שאמרו.
כבר כתבתי כמה פעמים, כי שתמנענו התורה מהתקרב אל הקודש ומנגוע בקצהו הוא כדי לתת מוראת העניינים האלה אל לבנו וליקרם בעינינו למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיוננו וירך לבבנו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואנו לבקש סליחה על עוונותינו, ומתוך כך יעתר לנו האל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים, ואף גם זאת לטובה זו נפרש שורשה.
ודיני המצוה במסכת בכורות.
שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה שבזמן הזה אין מקדישין, כמו שכתבתי בראש סדר בחקתי
(מצוה שנ) מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקורבן קדושה חלה עליו, ודין קודשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה, וחייב מלקות משום זה, כשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה.
המצווה בכל הספרים
