תפג. שלא לעבוד בקדושים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נעבד עבודה בבהמות הקודשים, ועל זה נאמר (דברים טו טו) לא תעבוד בבכור שורך, ושאר הקודשים נלמדים מן הבכור, כמו שבא בבכורות (כה, א).
להרחיקנו מהתקרב אל הקודשים ומנגע בהן, כתבתי בסדר זה בלאו דאיסור פסולי המוקדשין (מצוה תפט) ובכמה מקומות.
מה שאמרו זכרונם לברכה כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים אסורים בגיזה ועבודה, ואסור להדיוט ליהנות מקודשי ה’ יתברך, בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקודשי ה’ יתברך - מעל.
דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון, בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להן שעת היתר אין חייבין עליהן מעילה.
כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, והאזהרה של מעילה, מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך. מפי השמועה למדנו, שזו אזהרה לאוכל בשר עולה, כמו שאמרנו למעלה (מצוה תמז), הואיל וכולה להשם יתברך, והוא הדין לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו, בין מקודשי מזבח בין מקודשי בדק הבית, אם נהנה מהן בשוה פרוטה לוקה. מעל בשגגה - משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר (ויקרא ה טו טז) בשגגה מקודשי ה’ וגו' והביא את אשמו לה’ וגו' ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו, ושילום הקרן עם התוספת חמש.
והבאת הקורבן מצות עשה (מצוה קכז). תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין את הכפרה, ואין החומש מעכב, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב. הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקורבן. והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חומש על חומש.
וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם, כמו שמבואר במסכת מעילה (פ''ג).
וכל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים. בין קודשים קלים אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר לא תעבד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך, והוא הדין לשאר קודשים, והגוזז את השור או העובד בו לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה יראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רחב הסיט כפול - לא יהיה זה חמור משבת.
ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה, הרי הן אסורין בגיזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה.
בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית, כמו שבארנו (מצוה תמא), אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה, עד שתשחט. נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה, במה דברים אמורים? בשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם, נפדית הרי היא כחולין לכל דבר, ותצא לחולין, להיגזז ולהיעבד, חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחלה, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד לעולם.
ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומותר לתלוש את השער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה, ואותו השער שתלש, או שנשאר מן הבהמה, או מן הבכור, או מן המעשר הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן, גזרה שמא ישהה אותן, הואיל ואינן בני כפרה. אבל צמר הנושר מן החטאת ואשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן, הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן, ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק.
וכל שנתלש מן הקודשים אחר שנפל בהן מום, הרי זה מותר בהנאה, מכיון שלא תלש בידו, חוץ מן הבכור, שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המוקדשין תולש השער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין, ולא יזיזנו ממקומו.
קודשי בדק הבית, אפילו בגיזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. המקדיש עובר למזבח, אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים, אבל מן התורה אינה אסורה, אבל לגזוז אותה מותר, מפני שעבודתה מכחשת את העובר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה, לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית, בין למזבח, הרי הדבר ספק, אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה, לפיכך אין לוקין עליה.
ויתר פרטיה, במסכת בכורות (שם).
שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין בהמה לקורבן ולא לבדק הבית בזמן הזה, כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש - הקדשו הקדש. והעובר על זה ועבד בבהמת קודשים כעניין שאמרנו חייב מלקות.
המצווה בכל הספרים
