תקיב. שלא לחבר חבר - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו מלעשות השבעות על שום עניין. וזה העניין הוא, שיאמר אדם דברים ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל הענינים, ועל זה נאמר
(דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' וחובר חבר.
ולשון ספרי:
אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר, שיאמר עליהם דברים כדי שלא ישכהו לפי דעתו, וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב. ויש שפרשו "חובר חבר" - שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד, והכל בכלל האיסור.
ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטומאה
(טו, ב) שיר של פגעים בכנורות ובנבלים, ואומר "יושב בסתר עליון" עד "כי אתה ה’ מחסי"
(תהלים צא, א ט), ואומר "ה’ מה רבו צרי" עד "לה’ הישועה"
(שם ג, ב ט). ופירוש 'פגעים' - כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמור מן הנזיקין. ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני.
ואין הדבר חלילה דומה לעניין חבר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה על זה, אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם, לחסות בשם יתברך ולהשים כל מבטחו, ולקבוע בלבבו יראתו ולסמך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק.
וזהו שהשיבו בגמרא בעניין זה דקא פריך התם, והיכי עביד רבי יהושע כן, והאמר רבי יהושע, אסור להתרפאות בדברי תורה? ואמרו להגן שאני. כלומר, לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו.
מה שכתבתי במצוה הקדמת לה.
בפרק שביעי משבת.
והעובר על זה ועשה השבעות במזיד חייב מלקות.
המצווה בכל הספרים
