תקמה. לשלוח האם אם לקחה על הבנים - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר (דברים כב ז) שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך.

משורשי המצוה
לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב (איוב לד, כא) כי עיניו על כל דרכי איש וגו' ובשאר מיני בעלי חיים במינים דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום. ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה’ ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראמים מיום שנבראו, הכל במאמרו וחפצו על זה.
וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמור מצות בוראו ויישיר כל דרכיו, והוא נקי כפים ובר לבב, תהיה השגחת האל עליו ויתקיים גופו זמן רב בעולם הזה, ונפשו לעד לעולם הבא. וכגון זה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ח ב), מידה כנגד מידה, כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים ולא בסיבה אחרת, יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקיים אותו, ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בעניין זה, אמרו זכרונם לברכה במדרש שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, כלומר שימשך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו.
ודקדקו הדבר לפי הדומה מאומרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר 'תשלח את האם' ולא 'ואת הבנים תקח לך'.

ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה (ברכות לג, ב) שהאומר בתפלתו רחמנו, שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך, שמשתקין אותו, שאין העניין רחמים, אלא כדי לזכותנו על העניין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות, ואין העניין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלג, ב) מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם, אבל כונתם לומר, שאין מידת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא. אבל הרחמנות אליו, מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו.

ואמרו כי בצוותו אותנו על זה, לא מצד הכרח מידת הרחמנות צונו בדבר, שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצורך האדם הן נבראין, אבל הצוואה על זה ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה, ובשאר מצות רבות, אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט, ואילו רצה בהפך מזה לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סיבה חלילה, כמונו אנחנו הבנויים בכוח הטבעים, שמידת הרחמנות תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להיטיב לפעמים. זהו עניין אמרם אינן אלא גזרות, ומשורש העניין ממה שזכרנו.

והרמב''ן זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעולות כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם.

ואמר הרמב''ם זכרונו לברכה בעניין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם. והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (פרשה מד א) וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (משלי ל ב) כל אמרת ה’ צרופה.

והרמב’’ן זכרונו לברכה תרץ הקשיות וברר העניין ברור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלו:
זה העניין שכתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצות שיש להם טעם, דבר מבואר הוא מאוד, כי בכל אחת יש טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה עליהן יתברך. וכבר אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא, ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו זכרונם לברכה (פסחים קיט, א) ולמכסה עתיק (ישעיה כג, יח). זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי ניהו? טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). ואמר רבי יוסי בר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר - חוקה, דכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים המכוסין מכם בעולם הזה, עתידין להיות צופין לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב, טז) והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו. וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. שכבר עשיתים לרבי עקיבא, כלומר, שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה.
הנה בארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים.

והרמב''ם זכרונו לברכה הזכיר מהם. אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו עניין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו 'לצרף בהם', שיהיו ככסף צרוף. כי הצורף כסף, אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות - להוציא ממנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד.

ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ואם חכמת חכמת לך. (משלי ט, יב). הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (תהלים יב, ז) אמרות ה’ אמרות טהורות. אמרת ה’ צרופה (שם יח, לא). למה? שיהיה מגן עליך.

הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך במצות. דרך משל, שיצטרך לאורה על שצוה להדליק את המנורה, או שיצטרך למאכל הקורבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם. ואפילו הוזכר לנפלאותיו שצוה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת, ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו.

והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף, לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור. אלא לנו הם, להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת (תנחומא שם) או מה איכפת לו בין אוכל טהורות, והן המאכלים המותרין, לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא כא כח) טמאים הם לכם, רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת.
ואמרם אם חכמת חכמת לך. הזכירו כי המצות המעשיות, כגון, שחיטת הצואר ללמדנו מידות הטובות, והמצות והגזירות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. אם כן, כולם הם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ואמר (שם ז) או מה מידך תקח, וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.

ושאלו בירושלמי בנדרים (פ''ט ה''א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום? והשיבו על השאלה הזאת: איזהו כבוד המקום? כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נושא, והיינו כבוד המקום. משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו.

הנה ביארו שאפילו הסוכה והלולב תפלין, שצוה בהן שיהיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים, אינן לכבוד ה’ יתברך, אבל לרחם על נפשותינו.
וכבר סידרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך. וכן אמרו בתורה (דברים י, יג) לטוב לך. וכן (שם ו, כד) ויצונו ה’ אלהינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים. והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתעלה.
אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגנות. וכן מה שאמרו לפי שעושה גזירותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו. שאם כן, היה אוסר השחיטה.
אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם, אכזריים מאוד. ומפני זה אמרו (קדושין פב, א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק, והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות.
עד כאן בפירושי הרמב’’ן זכרונו לברכה.

והנה הארכתי לכתוב לך בני על זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק, ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעלותיהם, ושאין התועלת בעשיתן חלילה לבורא ברוך הוא.

ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו, אך לא אל המצווה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכולן.
והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלט, ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. מה דרך שאין קנוי לך, אף כל וכו'. מכאן אמרו יוני שובך, ויוני עליה, וציפורין שקננו בטפיחין ובשיחין ובבורות ובמערות, ותרנגולין. ואווזין שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית, וכן יונים דורסיות פטור מלשלח.
ואמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון בדרך הוא, שנאמר (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך. היתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. היתה רובצת על ביצים מוזרות פטור מלשלח, שנאמר (דברים כב ו) אפרוחים או ביצים מה אפרוחים בני קימא, אף ביצים כמו כן. שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק אחרון מחולין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם. ואם מתה האם קודם שישלחנה, או ששלחה אדם אחר, אין לו תקנה לקיים העשה ולתקן הלאו. אבל אם שלחה הוא קודם שתמות, נתקן לאוה [איסור לאו] בכך ופטור, שזה הלאו נתק הוא אל העשה, וכמו שכתבנו (מצוה תקמד) בלאו הבא על זה בעזרת השם.

המצווה בכל הספרים