מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



סה. שלא לענות יתום ואלמנה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה.

משורשי המצוה
מה שכתבתי בסמוך בעניין הגר, לפי שאלו הן תשי כוח, שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מידת חסד ורחמים בנפשנו, ונהיה ישרים בכל מעשינו, כאלו יש כנגדנו טוען בכוח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים.

מדיני המצוה
מה שאמרו (רמב''ם דעות ו י) שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו.

ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרוע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקויים - לא ייפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב''ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חייבים לטעון בשבילם כנגד התובע אותם, וטועניין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכול אביהם לטעון. ואם יש להם מעות - שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות, ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן, בעניין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום איסור ריבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם, שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס.

ועוד אמרו בהן (גיטין נב א) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח, ולא נתן להם הדמים עדיין, והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו "ונתן הכסף וקם לו". הוזלו הפרות, אין הלוקחים יכולין לחזור בהן, שלא יהא כוח הדיוט חמור מכוחם.
וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו, אין המוכר יכול לחזור, שלא יהא כוח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכוחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזור, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור, כדי שימצאו מי שימכור להם פרות בהקפה.
נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות, והוזלו הפרות, חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה "מי שפרע" להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מידה בשביל מעט רווח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים, די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין "מי שפרע", בדין הוא שיחזרו בהם.
נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכר יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באונס.

ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה.
תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שניתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאורייתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא (ב''מ ע א) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו.
לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזור בהן מן הדין ומקבלים "מי שפרע", שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזור הלוקחין, יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה, ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם.

ולעולם אין היתומים מקבלין 'מי שפרע' בכל שיעשה האפוטרופוס, ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכוחם הוא חוזר בו.
וכן הדין בעלמא לעניין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו, ששניהם אין מקבלין מי שפרע.

ומכל מקום אמרו בהם שמותר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם.
ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לעניין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים.
ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים בגמרא ובמדרשות (ה' דעות פ''ו).

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
שחייבין בני אדם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או איבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה.

ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין העינוי דבר מסויים כדי להלקות עליו, כי לעולם יוכל המענה רשע לטעון בשקר כי מן הדין עינם, או לטובתם. ה’ יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי עונשו מפורש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מידה כנגד מידה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, (סוטה ח, ב) שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה.
ודרשו, זכרונם לברכה, "והיה כי צעק יצעק אלי", בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום - אלי, "ושמעתי כי חנון אני".
והרמב’’ן זכרונו לברכה (ל''ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. (מצוה ז).

המצווה בכל הספרים