קכב. מצות עדות - ספר החינוך
להגיד העדות בפני הדיינים, בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר
(ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע - אם לא יגיד ונשא עונו. בכל עניין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין
(ב''ק נה ב).
ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה. שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חייב האדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור.
לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.
כגון החילוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש, שלא כל האדם חייב לבוא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול, והבית דין פחות ממנו, שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות. וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד, אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול
(יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם.
ואין נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לעניין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(שם פ''ג ה''ד) שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר
(דברים יז ו) על
פי וגו'. אלא שחכמים, מפני תיקון העולם, שימצאו בני אדם ללוות, תיקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה, ויארך העניין אם באתי לכתוב כולו. וכלל הדבר, כי
הרמב’’ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב
(ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.
גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה
(כתובות יח ב) כל אדם שהגיד עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם, אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם, ולומר שמוטעה או שוגג היה, או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו.
וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם, ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות, שהן כתיבת אותם האנשים החתומים. וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים.
וכן
(שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך. או
(שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך. אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו.
ומפורש בגמרא
(שם כ א) שאין מקיימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלוש שנים אכילה גלויה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתובות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן
(כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר. ושבעדות זה נאמן אדם בגודלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי.
ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות
(מצוה עה) אל תשת רשע עד.
וכן מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב
(שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ.
נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים
(סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא.
ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ''א]
שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן.
והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות, או באיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו
(ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו.
ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכיחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חייב להביא קורבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בעניין, כמו שמפורש במקומו בשבועות.
(ל א) והוא אחד משלושה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד.
(כריתות ט א).
מצווה קכג: מצוות עשה להעיד בבי"ד עדות שיודע - ספר מצוות ה'
(עשה נג) מצוות עשה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע בין לזכות בין לחוב.
שנאמר: "והוא עד או ראה וגו'"
ויקרא ה, א.
מראי מקומות:
בבא קמא דף נ"ה; שבועות דף פ"ה; סנהדרין דף ל"ז;
רמב"ם הלכות עדות פרק א', והלכות שבועות פרק א' ופרק ט', והלכות שגגות פרק י';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קע"ח;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"ח;
שו"ע חושן משפט סימן כ"ח;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ח מנאו ללאו.
המצווה הקע"ח ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים,
בין שיש בכך משום איבוד למי שמעידים עליו, או הצלת זה שמעידים לו בממונו או בנפשו, חייבים אנו להעיד על כל זה ולהודיע לדיינים מה שראינו או שמענו.
וכבר הביאו ע"ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה:
"והוא עד או ראה או ידע" (שם ה, א).
והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו - חטאו גדול.
והוא אומרו יתעלה:
"אם לא יגיד ונשא עונו" (שם).
וזהו דבר כללי.
אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה - חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות.
