מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הע"א ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו שכל העובר עבירות מסוימות יקריב קורבן אשם ויתכפר לו - וזהו אשם ודאי.

העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן:
מעילה וגזלה ושכיבה עם שפחה חרופה ושקר בשבועת פיקדון.
כל המועל בשגגה, והוא שייהנה בשווה פרוטה מן ההקדש- בין הקדש בדק הבית ובין הקדש מזבח -
או הגוזל חברו שווה פרוטה ולמעלה ונשבע;
או הבא על שפחה חרופה - בין בשוגג בין במזיד;
או הכופר בפיקדון ונשבע - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה חייב להקריב קורבן על חטאתו,
ואינו קורבן חטאת אלא קורבן אשם;
וקורבן זה נקרא 'אשם ודאי'.


אמר יתעלה במעילה:
"וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את-אשמו לה' איל תמים" (שם שם, טו); ואמר:
"וכחש בעמיתו בפיקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (שם שם, כא-כה).
ואמר:
"ואיש כי ישכב את אשה שכבת-זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והביא את אשמו לה' וגו'" (שם יט, כ-כא).

וכבר נתבארו דיני מצוות אלו במסכת כריתות.

קכט. מצות קורבן אשם ודאי - ספר החינוך

להקריב קורבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקורבן נקרא אשם ודאי, והוא קורבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקורבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד.

ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפיקדון שהופקד לו, או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר: כל שאלו הודה לו ויהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכוחם, וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב וניחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קורבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל. שנאמר (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל בה’? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו וגו'. וכתיב בתריה (שם ה כג כה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו', ושילם אתו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו', וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד.

ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי, והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון 'מעילה', לפי שהוא דבר רע מאוד, וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז).

ועוד חייבה התורה גם כן קורבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקורבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן עניין שגגה וזדון.

ועוד חייבה תורה גם כן בקורבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר
ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו', והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא).
וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. נמצאו בין כולם האשמות ודאות חמשה.
וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ''ה מ''ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצורע.
ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלושה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצורע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו.

[סיכום דיני שפחה חרופה]
ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן.
פירוש 'חרופה' - מיועדת, כלומר מקודשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה 'והפדה לא נפדתה', כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה לעבד עברי או לישראל אחר, בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחייב להביא קורבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קורבן כפרה למי שבא עליה, לפי שאין קדושיה קידושין גמורים כמו אם היתה בת חורין. שאילו בבת חורין מקודשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין, מחמת חצי שפחות שבה עדיין, ולפיכך מספיק קורבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקלה התורה בביאתה לפטור בקורבן גם המזיד, מה שאין דרך בשאר זדונות לפוטרן בקורבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה, קלה היא בעיני כל אדם, והכישלון קרוב מאוד עליה, לפי שאין לב ההמון חושב ביאתה לחטא גדול. ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקורבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי.

ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחייב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקורת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה "בקראי תהא", כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של "קרייה" לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו, כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה’ וכו'.

משורשי המצוה
לבל יחשוב אדם שאף על פי שעניין איסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה, וידמה בלבבו לאמור לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכופר עוונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם, ויהיה זה פתח לעוברי עבירה. לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש צריך קורבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בעניין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא, ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקורבן והקרן מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב.

דיני המצוה
כגון באיזה עניין יתחייב בשבועה זו שיהיה חייב עליה אשם זה, ובאי זה עניין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחייב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחייב אלא אשם אחד.
ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ''ט]

ונוהגת מצות חיוב קורבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות.
והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין עונשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון.
והמשל על זה מי שהיכה חברו ונתחייב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.

מצווה קלא: מצוות עשה שיקריב חוטא אשם ודאי - ספר מצוות ה'

(עשה נה) מצוות עשה להביא קרבן אשר ודאי.
שנאמר: "ואת אשמו יביא לה' וכו'" ויקרא ה, כה.

מראי מקומות:
הוריות דף ט'; כריתות דף ט'; זבחים דף נ"ד;
רמב"ם שגגות פרק ט' הלכות א'-י', מעילה פרק א', גזילה ואבידה פרק ז'-ח';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"א;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רס"ו.