המצווה הקל"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הפיגול.
והפיגול הוא הקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו, שחשב האיש שעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או יקטיר מה שראוי להקטיר ממנו אחר זמנו, כמו שביארנו ובררנו בפרק ב' מזבחים.
והאזהרה על אכילת פיגול זה היא אמרו: "לא יאכל כי קודש הם", כמו שביארנו במצווה שלפני זו; אבל את העונש למדנו ממה שנאמר בפיגול בפרשת צו את אהרן:
"ואם אכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יח).
ובאה הקבלה בפירוש פסוק זה, שהוא מדבר בקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת הקרבתו והוא הנקרא: פיגול, ושאמרו "האכל יאכל" אין כוונתו אלא אם חשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמרו:
"כוף אזנך לשמוע, במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר".
שהוא מתקלקל במחשבה זו, והאוכל ממנו אחר מחשבה זו – חייב כרת,
שנאמר:
"והנפש האוכלת ממנו עונה תשא".
ואמר בנותר:
"ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה" (שם יט, ח).
ובגמרא כרתות אמרו:
"אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שווה דילף עוון עוון מנותר:
כתיב הכא "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא".
וכתיב התם "ואוכליו עונו ישא"
מה להלן כרת אף כאן כרת".
וגם האוכל פיגול בשגגה – יביא חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני הפיגול והנותר במקומות שונים בסדר קודשים.
קמד. שלא לאכול פיגול - ספר החינוך
שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קורבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה.
ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קורבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר
(ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא
(זבחים כח ב) בגזרה שוה.
ואולם אזהרתו, כלומר הלאו המפורש על זה, מלבד העונש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים
(שמות כט לד) לא יאכל כי קודש הוא. ואמרו זכרונם לברכה
(פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקודשים ואין ראוי לאכלו, כמו הנותר והפיגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה שנכללו באזהרות
(דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה. שדרשו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בעונש האוכלו שכן בא לנו הפירוש עליו.
וזה שאמר
(ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה
(זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פיגול הוא. כוף אזנך לשמוע: במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חייב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר
(שם יט ח) ואוכליו עונו ישא, כי את קודש ה’ חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם
(ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.
היסוד אשר בנינו תחילה שאמרנו כי עניני הקורבן להכשיר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו של דבר המחשבות היה ראוי להיפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(זבחים מג א) שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקורבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקורבן, אין חייבין עליו כרת משום פיגול. כיצד
? האוכל כזית מן הדם מקורבן שנתפגל, אין חייב עליו כרת משום פיגול, שהרי הדם החלק המתיר הקורבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מותרין לקרב ולא קודם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת, לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקורבן או אפילו מן האמורין, חייב כרת משום פיגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה, לחייב האוכל בכל השאר, ולפיכך חייב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם, אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו.
וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חייב משום פיגול, אבל האוכל כזית מן הקומץ שלה או מן הלבונה, שהן המתירין, אין חייבין עליו כרת. ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו.
ואלו הן הדברים שאין מחייבין עליהן משום פיגול לעולם: הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כולן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חייבין משום פיגול עליו. ולוג שמן של מצורע גם כן אין חייבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו
? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים.
וכן מעניין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פיגול עובר בלאו, שנאמר
(שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו
(שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשוב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלוש מאות ששים וחמשה לאוין, לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים
(ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה
(בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקודשים. וכמו שנכתוב בעזרת ה’
(מצוה רפז). וגם העניין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד.
ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי ה’ ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קורבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפיגול וגם נותר הדומה לו, מבוארים במקומות רבים מסדר קודשים.
אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים
(מצוה קח קכא) שקורבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.
מצווה קמה: מצוות לא תעשה, שלא לאכול פיגול - ספר מצוות ה'
[לא תעשה עט] מצוות לא תעשה, שלא לאכול פגול.
שנאמר: "פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא"
ויקרא ז, יח.
מראי מקומות:
מסכת זבחים פרק א' ופרק ב'; ריש מסכת כריתות;
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין מפרק י"ג ועד פרק י"ח;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קל"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ז.
