המצווה הע"ג ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
[איסור להורות בשעת שכרות]
האזהרה שהוזהרנו מלהיכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות.
והוא אומרו יתעלה:
"יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אוהל מועד ... ולהורת את בני ישראל וגו' " (ויקרא י, ט-יא).
ולשון התלמוד:
"שתה רביעית אל יורה".
ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להיכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל,
ואם נכנס – חייב מלקות;
ואם עבד כשהוא שתוי – חייב מיתה בידי שמים;
ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד – חייב מלקות בלבד, לא מיתה;
וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל – הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
ולשון ספרא:
"יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין?
תלמוד לומר: "ושכר".
אם כן למה נאמר יין?
על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה".
ושם אמרו:
"מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה?
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד".
ושם אמרו:
"יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה?
תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמותו",
אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.
קנב. שלא להיכנס שתויי יין במקדש, וכן שלא יורה שתוי - ספר החינוך
שלא להיכנס שתוי במקדש. וכן שלא להורות. כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שיכור, שנאמר
(ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד.
ולשון התלמוד
(עירובין סד א) שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרא
(שמיני א ב) יין אל תשת אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים
? תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין
? על היין במיתה, ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מנין שאין חייב אלא בשעת העבודה
? תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו. אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה.
ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים
(סנהדרין כב ב) שנאמר ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל לכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכר או פרוע ראש דרך נוול, כלומר, ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע בגדים. ואף על פי שאינו באזהרה, איסור יש בדבר, והאיסור אינו אלא מפני כבוד הבית.
ולפיכך ישראל מותר לכנס שם בשערות ראשו מגודלות יותר משלושים יום, שאין זה נוול אצל בני אדם. ואף על פי שהכהנים הוזהרו בזה לגודל קדושתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהו כולם יפים ומום אין בם, אין שאר כל אדם בגדר שלהם, רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו.
ושיעור היין שישתה האדם ויהא אסור ליכנס למקדש או להורות, הוא רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה, ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחד מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין, אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט, חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שיכור משאר המשכרים, אסור להכנס למקדש. ואם נכנס ועבד והוא שיכור משאר המשכרים, אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשיכור מן היין.
וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השיכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו, אל יורה, שנאמר בפרשה יין ושכר אל תשת, ולהורות את בני ישראל. ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שיודו בו הצדוקין מותר. כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא, בהן.
ומותר לשיכור לקרות בתורה. ואפילו הלכות ומדרשות. והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד, שלמודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט או הלך כדי מיל, כבר עבר היין ומותר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג, אם ישן שינה מעט או הלך בדרך, מוסיפין בשיכרותו, אלא ישהה לפי השיכרות עד שלא ישאר משיכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן
(תענית טו ב). ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום - אסורין, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען. ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו.
כהן שיודע מאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום, אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.
ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים,
וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו.
ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים - חייב מלקות. ואם עבד עבודה - חייב מיתה בידי שמים. ואם שתה משאר המשכרין ועבד - חייב מלקות לבד, לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן בין ישראל, עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין. ואין מן התורה אלא שלא יעבד שתוי.
מצווה קנג: מצוות לא תעשה, שלא לכנס למקדש ולא להיות שתוי - ספר מצוות ה'
[לא תעשה פו] מצוות לא תעשה, שלא יכנס כהן הכשר לעבודה שתוי יין למקדש מהמזבח ולפנים.
שנאמר: "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד"
ויקרא י, ט.
מראי מקומות:
זבחים דף י"ז; סנהדרין דפים כ"ב, כ"ג; כריתות דף י"ג; כתובות דף י'; עירובין דף ס"ד;
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א' הלכות א'-ז';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ע"ג (וע"ש בהשגות
רמב"ן);
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש';
שו"ע יורה דעה סימן רמ"ב בהגה;
שו"ע חושן משפט סימן ז'.
