המצווה הקמ"ט ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה,
הינו: שיהו מעלי גירה ופרסתן סדוקה, ואז מותר לאוכלן, וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו - הוא מצוות עשה.

והוא אומרו:

"זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב).

ולשון ספרא:

"אתה תאכלו - אותה באכילה
ואין בהמה טמאה באכילה",

כלומר: את שיש בה סימנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו.

לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה:

"אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה.

הנה נתבאר, שאמרו 'אותה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מותר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין.

קנג. מצות בדיקת סימני בהמה וחיה - ספר החינוך

שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם. והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר (ויקרא יא ב ג) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'.
ולשון ספרא 'אותה תאכלו' - אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה. כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה. ונאמר במקום אחר (שם כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' וכתוב עוד (שם יא מז) להבדיל בין הטמא וכו'.

משורשי מצות איסור המאכלות
כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השורש המספיק כפי הפשט בכולן. ועניין הצווי לבדוק סימניהם הולך אחר טעם איסורן, שכל מה שבא לנו איסור עליו ראוי ומחייב עלינו לבדקו יפה.

והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב''ם זכרונו לברכה בכאן, שחשב המקרא הזה למצוות עשה, מפני שיעדתי בראש דברי לכתוב המצוות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בעניין זה בסברת הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה. כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות, על כל פנים יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים, שיחשב הרמב''ם זכרונו לברכה לשלושה, והרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשבם.

מדיני המצוה
שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שיניים בלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה, היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל. וכל שמפרסת פרסה, היא מעלת גרה חוץ מן החזיר.

ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המותרין, שלושה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפורשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החֵלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה. ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה.
וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא ניכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות חדורות, כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן, וחדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה, חייב אדם לנהוג איסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהורגל בהם, מותר לו לבטוח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדוק בקרנים על כל פנים.
ויתר פרטיה בחולין (שם א) .

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
ואם עבר עליה ולא בדק, אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין.

מצווה קנד: מצוות עשה לבדוק סימני בהמה וחיה - ספר מצוות ה'

(עשה סח) מצוות עשה לבדוק סימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה לאכילה.
שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" ויקרא יא, ב
ונאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" ויקרא כ, כה.

מראי מקומות:
חולין דפים נ"ט, ק"ב; עבודה זרה דף ה'; בכורות דף ו''; כתובות דף ס';
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א' הלכות א'-יג', פרק ב', ופרק ג';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קמ"ט,
(עשה רמב"ן משיג בשורש ו' ע"ש מל"ת קע"ב); ספר מצוות גדול עשין נ"ט לאוין קנ"ז;
שו"ע יורה דעה סימן עט;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר, ר"י, רכ"ג.