מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הצ"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו בטומאת שמונה מינים מן השרצים.
ומצווה זו כוללת טומאת שרץ ודיניה.

קנט. מצות טומאת שמונה שרצים - ספר החינוך

להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החולד והעכבר והצב וגו'.

משורשי המצוה
הקדמה. לא יסופק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע''ה אמרו זכרונם לברכה (ר''ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וכן לא יסופק כל מי שיש בו מוח בקדקדו כי ה’ יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כולה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר את בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם.
ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשוב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה.

וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשוב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועומק חכמתן וחוזק בינתן ורוב קדושתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן, כי יכסוף להציץ מן החרכים להתענג בזוהר מראיהן וללקט מעליהן לחגור בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם, אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.

ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדולה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל איסור המאכלות והרחקת הטומאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומושג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב.

ואל תתמה בני על עניני הטומאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם - ונטמתם כתיב, כלומר שמעיינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בעניין הטומאה.

ואל תתמה בהתקלקל השכל בעניינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה, הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה. ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שורשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה.
והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שורשי מצות הטומאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחידוש פרה אדומה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בעניין בעזרת ה’ לקבל שכר ביגיעה למצוא דברי חפץ.

דיני המצוה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ''א מ''א) ששמונה שרצים הם נקראים אב הטומאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החילוק שיש בעניין הטומאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים.
והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמונה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושיעור טומאת השרץ בכעדשה, שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב).

ודין בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון,
ודין דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן.
ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכול תרומה וקודשים ולכנס למקדש עד שיטבל, ועניין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכול אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה.
ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב מסכת כלים וטהרות [הלכות אבות הטומאה פ''ד].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
לעניין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטומאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעוונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא, אפילו לדעת, בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטומאה, כי הנפש מתעלה בטהרה.
וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטומאות. ובספר המצות כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקיצור בחיבור זה, לא רציתי לכתוב כל טענותיו.

הנה במצות צ''ו בספרו תמצא העניין בארוכה. ובסוף העניין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטומאה, ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטומאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.

מצווה קס: מצוות עשה להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאים - ספר מצוות ה'

(עשה עא) מצוות עשה להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאים.
שנאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו ואנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת" ויקרא יא, כט-ל.

מראי מקומות:
חולין דף ק"ב;
רמב"ם הלכות אבות הטומאות פרק ד';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ז,
(עשה רמב"ן משיג במצוות עשה צ"ו, ע"ש שסובר שכל דיני טומאות אין למנותן שהם ביאור מצווה קס"ח ושס"ד);
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ה.