מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הצ"ו ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו בטומאת הנבלה
ומצווה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה.
והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שייזכר לקמן ממיני הטמאות, והוא: זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטומאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטומאה זו, וגם לא שאנו מוזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה, אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא, או שדבר זה מטמא באופן כזה, למי שנגע בו - מצוות עשה,

כלומר: דין זה שנצטווינו בו הוא מצווה, הינו שאנו אומרים שהנוגע בדבר פלוני באופן כזה נטמא; ואם הוא במצב אחר, אינו נטמא. אך עצם ההטמאות הוא דבר של רשות: אם רוצה מטמא ואם לאו אינו מטמא.

ולשון ספרא:

"ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח)
"יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים?
תלמוד לומר: ולאלה תטמאו (שם יא, כד);
יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה?
תלמוד לומר: ובנבלתם לא תגעו,
הא כיצד?
הווי אומר: רשות".
אם כן המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו ונאמר לנו שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא וחייב בכל חיובי הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא לאכול קודש ולא לנגוע בו וכיוצא בזה - וזהו הציווי, כלומר: שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקירבתו באופן מסויים.

וזכור עניין זה בכל מין ממיני הטמאה.

קסא. מצות עניין טומאת נבלה - ספר החינוך

להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'.

כתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו:
ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטומאות מצות עשה, אין עניינו שנתחייב להיטמא בטומאה זו, ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא, או זה הדבר יטמא על עניין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אומרנו שמי שקרב בכך על עניין כך נטמא, ומי שהיה על עניין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם, כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא.
ולשון ספרא (ד י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב מה שנתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קודש, ולא יקרב אליו זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על עניין כך.
וזכור זה העניין בכל מין ומין ממיני הטומאה, עד כאן לשונו.
ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב עניין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבנו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחילה.

השורש כתוב למעלה (מצוה קנט).

מדיני המצוה
מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטומאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המותרות או האסורות שמתו, כולן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חולין בעזרה וקודשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה.
וכל שמתה מאליה, או שארע פסול בשחיטתה, הרי היא נבלה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (לב א) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה.
אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהרן מידי נבלה, ולפיכך בכל עניין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות.
ויתר רובי פרטיה מבוארים בסדר טהרות בפזור, וברוב במסכת כלים ובמסכת טהרות [הלכות אוכלים ומשקים פ''א]

מצווה קסב: מצוות עשה להיות נבלה טמאה ומטמאה - ספר מצוות ה'

(עשה עג) מצוות עשה להיות הנבילה טמאה ומטמאה.
שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" ויקרא יא, לט.

מראי מקומות:
מסכת כלים פרק א'; חולין דפים ע', קי"ז;
רמב"ם הלכות אבות הטומאות פרקים א'-ב';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ו;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ד.