מצווה יח: מצוות עשה לקדש כל בכור - ספר מצוות ה'
(עשה ח) מצוות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים.
שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא"
שמות יג, ב.
מראי מקומות:
תמורה כ"א; חלה פרק ד'; ערכין נ"ט; זבחים צ"ו; חולין ס"ט, קל"ב; בכורות נ"ג;
רמב"ם הלכות בכורות פרק א';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ט;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"א;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ב;
שו"ע יורה דעה סימן ש"ו עד סימן ש"כ;
ומה שכתוב ב
רמב"ם, ספר המצוות שמצווה זו אין נוהג בארץ ישראל עיין ב
רמב"ן אחר השגת השרשים בתחלת השגותיו על העשין, ועיין השגת הראב"ד וכסף משנה וסוף מסכת חלה ופ"ג דתמורה.
יח. מצות קידוש בכורות בארץ ישראל - ספר החינוך
לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם, בין בבהמה - הזכרים קודש לשם, שנאמר
(שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.
ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו.
(בכורות י, א) ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קודש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים, ואינו נותנו לו מיד שיולד, אלא מטפל בו בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום.
(שם כו, ב)
ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים. ומהם שאמרו שממתין לו לעולם.
ואם נפל בו מום, ייאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, וכחולין
(דכחולין) הוא נחשב, כמו שכתוב
(דברים טו כב) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב
הרמב’’ן ז''ל בהלכות בכורות שלו
(סוף פרק ה).
ובכור אדם ופטר חמור, נפרש עניינם במצות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קרח.
שרצה ה’ יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה’ יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב''ה, ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.
ועוד, לזכר הנס הגדול שעשה לנו ה’ יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאוכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו,
ודין בכור השותפים ישראלים או שתף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, ועניין יוצא דופן, טמטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות
(יט,א מא,א) (י''ד ש''ו עד ש''כ).
בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו ז''ל
(תמורה כא, ב) מדכתיב
(דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש וכו'.
ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות בין ישראלים, בין כהנים ולוים
(בכורות יג, א). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו, ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצות שחייבה בסיבת דבר.
המצווה הע"ט ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו בקידוש בכורות, כלומר הפרשתם והבדלתם למה שחובה לעשות בהם.
והוא אומרו יתעלה:
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה" (שמות יג, ב).
ולשון התורה הוא שבהמה זו היא בקר וצאן ומין החמור בלבד.
ציווי זה נכפל בבכור בהמה טהורה, והיא המצווה שאנחנו מדברים בה עתה.
אמר יתעלה:
"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט).
ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכוהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת בכורות. ונתבאר בסוף מסכת חלה, שאין מצווה זו נוהגת אלא בארץ.
ולשון ספרי:
"יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ -
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך ...
מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך (שם יד, כג)
ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכורות;
מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכורות".
הנה נתבאר לך, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ; אבל בכור חוצה לארץ אינו קרב, אך קדוש הוא להיאכל במומו בין שבית המקדש בנוי ובין שהוא כמו בזמננו זה, כמו מעשר דגן.
ואין הלוויים חייבים במצווה זו.
