רלג. שלא לעוול המשפט - ספר החינוך
שלא יעשה הדין עוול בדין. והעוול יהיה בכל עת שיעבור על מה שצותה לנו התורה בעניין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר
(ויקרא יט טו) לא תעשו עוול במשפט.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(כתובות קה, א), שהמענה את הדין בכלל מעוול המשפט הוא.
ומה שאמרו
(אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה
(יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו, אם הוא אצלו. ואמרו
(אבות ד, ז) באזהרת עניין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.
וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה, כדי שלא יטעו בדין. כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(ב''ב קעה, ב) הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהם כמעיין הנובע.
והזהירונו גם כן
(סנהדרין ח, א) שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה, לדון אותו לאמיתו.
ומפני חומר הדין, שיבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר
(זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום. וכן בדוד הוא אומר
(שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה
? הוי אומר זהו מצוע.
ויתר רובי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשווית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפיזור בסדר נזיקין, והעיקר במסכת סנהדרין
[ח''מ סי' יז].
והעובר על זה, ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת - עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה
(מצוה רלט).
ועוד, שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות
(לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר.
והעניין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה, בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר. ושם יתבאר שיש צדדין, שאם דן הדין בהפך האמת, שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעיוות לו דינו. ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו.
[סיכום דיני דיינים שהורו וטעו בדינם]
ואם לא שיארך העניין ונצא מגדר מלאכתנו, באנו לפרש בארוכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחייב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם.
ומכללא דמלתא לפי הנראה:
דכל היכא שדנו בלא קבלה [המתדיינים לא קבלו את הדיינים], ואיכא בעיר גדול מהם, וטעו, ואפילו בשיקול הדעת, דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד. שאילו נשאו ונתנו ביד, אין דינם חוזר, אבל חייבין לשלם. בעניין אחר - אין דינם חוזר.
והיכא שדנו ברשות, דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון, פטורים מלשלם.
והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאיכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון - חייבים לשלם.
וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו, פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, דכיון שכן, מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם. הא לאו הכי פטורין.
והא דאמרינן לעיל דכל
שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פרש לנו
מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפורש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה, וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא.
ועוד הפריזו על מידותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפורסמים בינינו בחכמה, כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע''פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם, לא יהיה דן כמוהו, ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך.
מצווה רלד: מצוות לא תעשה, שלא לעשות עוול במשפט - ספר מצוות ה'
[לא תעשה קלח] מצוות לא תעשה, שלא לעשות עול במשפט.
שנאמר: "לא תעשו עול במשפט"
ויקרא יט, טו.
מראי מקומות:
תורת כהנים; סנהדרין דפים ו', ז';
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ג;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ה;
שו"ע חושן משפט סימן י"ז וסימן כ"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"א.
המצווה הרע"ג ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהר הדין מלעשות עוון בדין,
והוא אומרו:
"לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו).
ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו.
