המצווה הר"ה ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שרוצה לעשותה
ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה' ' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמונעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת לקיים עונש.
והוא אומרו יתעלה:
"הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).
גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל ניטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא יישאר בלב כלום.
ולשון ספרא:
"מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח?
תלמוד לומר: הוכח תוכיח.
יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות?
תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא".
וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קילל וזלזל אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו:
עד הכאה.
ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפוזרים בתלמוד.
רלט. מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה - ספר החינוך
להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר
(ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
ואמרו בספרא: מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח
? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא
(ב''מ לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.
ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות
? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב.
לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים
(שמואל ב יג כב) ולא דיבר אבשלום עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(ערכין טז ב) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר, ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אמרם זכרונם לברכה
(יבמות סה ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בעניין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח.
ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בעניינים אלה, ולחשוב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו, ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי ה’ שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד.
ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול. ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה, הוא נתפש על חטאו. וזה דבר ברור מדברי רבותינו
(שבת נה א), גם מן הכתוב. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב.
ויתר פרטי מצוה זו, נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד
[הל' דעות פ''ו].
והעובר עליה ולא הוכיח בעניין שאמרנו, ביטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.
מצווה רמ: מצוות עשה להוכיח את החוטא - ספר מצוות ה'
(עשה צח) מצוות עשה להוכיח לחוטא.
שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך וגו' [ויקרא, יט, יז.
מראי מקומות:
ברכות דף ל"א; שבת דף נ"ו; ערכין דף ט"ז; בבא מציעא דף ל"א;
רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכות ו'-ט';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין י"א;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קי"ב.
