מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הקמ"ה ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו בדיני חרמים,
היינו שמי שהחרים דבר מרכושו ואמר 'הרי זה חרם' - יתן אותו הדבר לכהן: אלא אם פרש לשם, שאז הוא לבדק הבית. לפי שסתם חרמים לכוהנים
והוא אומרו יתעלה:
"אך כל חרם אשר יוחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה" (ויקרא כז, כח).
והעירנו על כך שסתם חרמים לכוהנים, באומרו יתעלה:
"כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם שם, כא).

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מערכים ובריש נדרים.

שנז. מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים - ספר החינוך

לדון בדיני חרמים. כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם, שינתן אותו דבר לכהן.
שנאמר (ויקרא כז כח) אך כל חרם אשר יחרים איש וגו', אלא אם כן אמר בפירוש שהחרם יהיה לה’, או לבדק הבית, שכך אמרו זכרונם לברכה: סתם חרמים לכהנים, וראייתם ממה שכתוב בפירוש בפרשה כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו.

משורשי המצוה
לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק השם לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל. וכמו שכתוב (דברים לב ט) כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים, שהיה נס כולל כל האומה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור - אני ולא שרף וגו'. כמו שבא בהגדה.

ולכן בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה, ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם.
ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה, הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל, שהם חלק השם לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו. אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו, ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו ויהיה קודש.

וזה שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שעניינו על דרך הפשט, שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר: אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, שימותו, כי שאר האומות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו,. ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם.
וכן פרש הכתוב הזה הרמב''ם זכרונו לברכה על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים שבעים פנים לתורה, וכולם נכוחים למבין.

ומזה השורש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א), שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם, אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו לה' הוא, ובתוך הברכה, אין מקום לחרם חלילה.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב) מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדש, ונפדין בשוייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין.
וחרמי הכהנים, כלומר, חרם סתם שהוא לכהנים, אין להם פדיון לעולם, אלא ניתנין לכהנים כתרומה. ועל חרם כהנים נאמר 'לא ימכר ולא יגאל'. לא ימכר לאחר, ולא יגאל לבעלים.
ואחד המחרים קרקע או מטלטלין, ניתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים. וחרמי כהנים, כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם קודש קודשים הוא לה’. נתנם לכהן - הרי הן כחולין לכל דבריהם. שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם.

ויתר פרטיה, בפרק שמיני מערכין וראשון מנדרים [ה' ערכין פ''ו].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות
אבל בזמן הזה כבר אמרנו במצוה הראשונה שבסדר זה (מצוה שנ) שאין מחרימין.
אבל אם עבר והחרים בזמן הזה, כתב הרמב''ם זכרונו לברכה:
שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם, או קרקע לכהנים בפירוש, שהם ניתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינו כמטלטלין לעניין זה.
אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל, אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן או לבדק הבית באותן צדדין שפרשנו שנתנין לבדק הבית, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד שמועל בקודש.

מצווה שנח: מצוות עשה לדון דין מחרים נכסיו - ספר מצוות ה'

(עשה קמא) מצוות עשה לדון דין חרמים.
שנאמר: "אך כל חרם וגו'" ויקרא כז, כח.

מראי מקומות:
ערכין דף כ"ח;
רמב"ם הלכות ערכין פרק ו' ופרק ח';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קמ"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קל"ב.