לז. שלא להעיד בשקר - ספר החינוך

שלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ונכפלה במקום אחר בלאו אחר עד שוא.

שורש מצוה זו נגלה
כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סיבה לחורבן הישוב.

דיני המצוה
כגון ממי מקבלין עדות וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחילוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה.
ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמ' סנהדרין (יח א, לב א, מב א).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות
שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה.
והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחברו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול עונשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחברו, ויש בו מלקות (מכות ב, א) כמו כן. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.

מצווה לז: מצוות לא תעשה, שלא להעיד שקר - ספר מצוות ה'

[לא תעשה כג] מצוות לא תעשה, שלא להעיד שקר.
שנאמר: "לא תענה ברעך עד שקר" שמות כ, יג.

מראי מקומות:
סנהדרין דפים כ"ט, ל"ז;
רמב"ם הלכות עדות פרק י"ז;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רט"ז;
שו"ע חושן משפט סימן כ"ח;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ה.

המצווה הרפ"ה ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהעיד שקר,
והוא אומרו:

"לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, טז).

וכבר כפל לאו זה בלשון אחר ואמר:

"עד שוא" (דברים ה, יז).

והעובר על לאו זה הרי גזר עליו הכתוב: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שמות יט, יט).

ולשון המכילתא:

"ולא תענה ברעך וגו' – אזהרה לעדים זוממין".

ויש בלאו זה מלקות, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם נתבארו דיני מצווה זו.