ד. מצות קידוש החודש - ספר החינוך

לקדש חודשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר (שמות יב ב) החודש הזה לכם ראש חודשים, כלומר כשתראו חידושה של לבנה, תקבעו לכם ראש חודש. או אפילו לא תראוה, מכיוון שהיא ראויה להיראות על פי החשבון המקובל.
וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה, לפי שיסוד מצות קידוש החודש, כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ במועדם. וכמו כן מצוות עיבור השנה מזה היסוד היא.
ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצוות העיבור, והוא מה שכתוב (שם יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז יא) שמור את חודש האביב.

ועניין המצווה
שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים לפניהם שראו הלבנה בחידושה, וקובעים ראש חודש על פיהם, שאומרים, היום מקודש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפירוש החודש הזה לכם - גדולים וסמוכין כמותכם, (ר''ה כב, א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר, מדסמך לו "דברו אל כל עדת בני ישראל", כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החודש, רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול.

וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל - והסמיכות ידוע איך עושין אותו - יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ. וכן מצינו (ברכות כג, א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע, ועקיבא בן יוסף שהיו בעניין זה. אבל בלתי תנאים אלו, אין רשות לשום אדם מישראל לקבוע חודשים ולעבר שנים.

ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין?
דע, שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חודשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליה, ועל זה אנו סומכין היום.
זה שאמרנו הוא על דעת הרמב''ם ז''ל.

והרמב’’ן ז''ל (בספה''מ מ''ע קנג) יחשוב קידוש החודש מצווה אחת, ועיבור שנים מצווה אחת. וראיותיו בספר המצוות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העיבור, כלומר שנחשֵב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם: ושמרת את החוקה הזאת למועדה (שמות יג י). וכן שמור את חודש האביב (דברים טז יא). כמו שכתבנו.

משורשי מצוה זו
כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ בזמנם, שהשם יתברך צווה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב שמור את חודש האביב ועשית פסח. וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה.
ואילולי עיבור השנים, יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חודשיהם ומועדיהם לימות שנת הלבנה, שהם שנ''ד יום ח' שעות תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ''א שעות, ר''ד חלקים, סימן י' כ''א ר''ד. ובישול התבואות והפרות בכוחה של חמה. נמצא שאילולי העיבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף.
ונתקן הדבר להיעשות בגדולי הדור, לפי שהוא עניין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יוודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסידים.

דיני המצוה
כגון חקירת עדות החודש, ואיום העדים לפעמים,
ודין חילול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חודש היו מעברין והוא אדר, וכמו שדרשו ז''ל: ושמרת את החוקה הזאת למועדה, מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד.
ועוד דרשו ז''ל בפסוק זה (סנהדרין י, ב) מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, תלמוד לומר, מימים ימימה.
ועוד דרשו ז''ל (מגילה ה, א) 'לחודשי השנה' - חודשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים.
ועוד אמרו בעניין זה (מגילה שם) 'חודש ימים', ימים אתה מחשב לחודש ואי אתה מחשב שעות.

ויתר פרטיה מבוארים במסכת ראש השנה (כה, ב) ובפרק א' של סנהדרין (יא, ב) ובברכות כמו כן.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו
ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שגורם קלקול המועדות.
ועכשיו, בעוונותינו, שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל, כמו שאמרנו.

מצווה ד: מצוות עשה לקדש חדשים - ספר מצוות ה'

(עשה ג) מצוות עשה לקדש חדשים ולחשב חדשים.
שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים כו'" שמות יב, ב.

מראי מקומות:
ראש השנה דף י"ח; סנהדרין דף י' ואילך; ברכות דף ס"ג;
רמב"ם הלכות קדוש החדש פרק א' ופרק ד';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ג:
רמב"ן מנה קידוש החודש ועיבור שנים לשני מצוות;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"ו, מ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קג.

המצווה הקנ"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שציונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קידוש החודש.
והוא אומרו יתעלה:

"החדש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

ובפירושו נאמר:

"עדות זו תהא מסורה לכם"

כלומר: מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד כשבת בראשית שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי - כך שגם כל אדם הרואה את הלבנה יעשנו ראש חודש, או יחשב בחשבון התורני ויעשה ראש חודש, או יראה שהאביב אחר - וזולתו ממה שראוי להתחשב בו יוסיף חודש
אלא מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דווקא ובארץ ישראל דווקא.

לפיכך, בטלה אצלנו היום הראייה מחמת העדר בין דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקורבנות מחמת העדר המקדש. ובזה טעו המינים הנקראים כאן במזרח 'קראים', וזהו היסוד שגם לא כל הרבניים עמדו עליו, והחלו מגששים עימהם בחשכת האפילה.

דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום ויודעים בו ראשי החודשים והמועדים, אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בשעת הדחק ובהיעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר' עקיבא, כמו שנתבאר בתלמוד. ובזה יש קושי גדול, והידוע על הרוב כמעט תמיד היה בארץ ישראל, והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקובלות אצלם ובהתקבצם יחד.

ויש כאן יסוד גדול מאוד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר. היינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה:

"אשר תקראו אתם (ויקרא כג, ב) אין לי מועדות אלא אלו",

כלומר: אלה שאומרים הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבא לנו בקבלה. ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום - לא בראיה; ועל קביעתם אנו סומכים - לא על חשבוננו. ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא, והבן זה היטב.

והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי - [ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).

ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק. ואמנם יש הערות בלשון התורה, המורות על יסודות העניין שאנו סומכים עליו בידיעת ראשי חודשים ועבור שנים.
מאלה אמרו:

"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י).
אמרו: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד"

ואמרו:

"מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, ואין מקדשין את החודש אלא ביום?
תלמוד לומר: מימים ימימה".
ואמר יתעלה: "לחודשי השנה" (שם יב, ב),

אמרו:

"חודשים אתה מחשב לשנה, ואי אתה מחשב ימים"

משמע שההוספה בה לא תהא אלא חודש שלם.

ואמר: "חודש ימים" (במדבר יא, כא) -
אמרו: "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות".
ואמרו: "שמור את חודש האביב" (דברים טו, א)-

משמע שבשנים שלנו חובה שנשמור בהן תקופות השנה, ולפיכך יהיו שנות חמה,

וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בשלמות בפרק א' מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וגם בברכות.