מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הרס"ו ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלתלות מחשבותינו בחימוד רכוש זולתנו
ולהתאוות לו,
לפי שזה יביא לידי עשיית תחבולה לרכישתו, וזהו לשון הלאו שבא בעניין זה.
אמר:
"ולא תתאווה בית רעך" (שם ה, יח).
ואין שני הלאווין עניין אחד, אלא הלאו הראשון והוא "לא תחמד", מזהיר מלרכוש קנין זולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו על התאווה והחימוד בלבד.
ולשון המכילתא:
"לא תחמד בית רעך' ולהלן הוא אומר: 'לא תתאוה בית רעך' –
לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו".
ושם אמרו:
"מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד?
תלמוד לומר 'לא תתאוה ולא תחמוד'.
מנין שאם חמד אדם סופו לגזול?
תלמוד לומר: 'וחמדו שדות וגזלו'" (מיכה ב, ב).

פירוש דבר זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם השליט מחשבתו עליו ונתאווה לו – הרי עבר על אמרו יתעלה: "לא תתאוה".
ותתחזק בו אהבת אותו הדבר עד שיעשה תחבולה להשיגו, ולא יחדל מלפיסו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר יקר.
ואם ישיג דבר זה – הרי עבר גם על "לא תחמד" כשירכוש אותו הדבר שהיה של חברו שלא היה לו עניין במכירתו, אלא שהכביד עליו ועשה תחבולה עד שהשיגו. ונמצא שעבר על שני לאווין, כמו שביארנו.

ואם נמנע זה מלמכור ולקבל חליפין מחמת חיבתו לאותו הדבר, הרי אז לוקחו בחזקה ובאונס מחמת התחזקות אהבת אותו הדבר בנפשו, והרי אז עבר גם על "לא תגזל".

והתבונן בעניין זה במעשה אחאב ונבות. הנה נתבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין "לא תחמד".

תטז. שלא להתאוות ממון חברו - ספר החינוך

שנמנענו לקבוע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בעניין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה יח) ולא תתאוה בית רעך וגו'.

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו, ולא תתאוה שבסדר זה, לאוין כפולין בעניין אחד, אבל הם שני ענינים: שלאו דלא תחמוד, ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכור אותו דבר. ולאו זה דלא תתאוה, ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו, שניים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם.

ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם, למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא מכולם ריק וריקם? ואיך תביא התורה מניעה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו?
שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם. כי האמנם, ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו. וה' אשר לפניו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה, טובה או רעה מכל מחשבות האדם, נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן.

וזהו לפי הדומה, עניין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (פ''ב מ''ט). והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכלתא לא תחמד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו. ושם נאמר מנין שאם נתאוה, סופו לחמוד? תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד. מנין שאם חמד אדם, סופו לגזול? תלמוד לומר (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו.

שורש מצוה זו
ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם, היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר. ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב [ח''מ סימן שנט].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
גם כל בני העולם מחויבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם.

[שבע מצוות בני נוח]
ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד (סנהדרין נו ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון, איסור אם, ואיסור אחות מן האם, ואיסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח, א).
וכן עניין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לעניין שחייבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ב).
וכמו כן נאמר אחר שהוזהרו בעניין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, אל האם ואל האחות וכל השאר. וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל, כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמוד.
אבל בישראל אין העניין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות.

מצווה תיז: מצוות לא תעשה, שלא להתאות בלב דבר של חברו - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רמו] מצוות לא תעשה, שלא להתאוות בלב דבר של חברו.
שנאמר: "לא תתאוה" דברים ה, יח.

מראי מקומות:
בבא מציעא דף ה';
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א' הלכות י'-יא';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רס"ו;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ח;
שו"ע חושן משפט סימן שנ"ט.