המצווה הקפ"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם,
כיון שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון.
והוא אומרו יתעלה:
"כי החרם תחרימם" (שם כ, יז)
וביאר לנו בכתובים רבים, שטעם הדבר: כדי שלא נלמד מכפירתם. ורבים הכתובים המזרזים ומחזקים להרגם, ומלחמתם מלחמת מצווה.
ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר.
הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?!
כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה.
ואנחנו מצווים לשרשם ולרודפם בכל דור ודור עד שיישמדו, עד האחרון.
וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד].
אולם על ידי זה שכבר כלו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להורגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם,
כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי.
ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'.
אם העניין להיפך והוא: שיהא דבר מסוים מצוי במצב מסוים, ובאיזה זמן חובה היה [לעשות] בו פעולה מסוימת, או דין; אך היום אינו חובה, אף על פי שאותו הדבר מצוי באותו המצב.
כגון: לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שנתבאר במקומו.
והבן כלל זה ודעהו.
תכה. מצות הריגת שבעה עממין - ספר החינוך
להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם. והם הכנעני, והאמורי וכו' ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם
(דברים ז ב) החרם תחרים אותם, ונכפלה המצוה בסדר שפטים, שנאמר
(שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'.
לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת ה’ אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים, ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם, ולא נלמד ממעשיהם, וגם יש לנו לקח מוסר בזה, שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים.
ואין לשאול כלל למה נבראו האומות הרעות אלו אחר שסופן לאבד לגמרי מן העולם, כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח ה’ את האדם על אחד מהם. ואחר שכן נאמר, כי שבעה עממים אלו, קלקלו מעשיהם והרשיעו, עד שנתחייבו כולן אבדון ומות. ובתחילת הבריאה היו ראוים גם לטובה.
ואל הטעם הזה נסמוך מצות כליון עמלק שבסדר כי תצא, בסוף מצות עשה שבסדר
(מצוה תרד).
ואם נחפץ נאמר עוד, כי אפשר שהיה להם בזמן מן הזמנים שעת הכושר, ומפני אותה השעה זכו להבראות, או אולי נאמר שיצא מבין כולם אדם אחד הגון ובשבילו זכו להבראות, וכעניין שמצינו חכם אחד שאמרו זכרונם לברכה
(ע''ז י, ב) שהיה מבני בניו של עמלק והוא אנטונינוס, ואין מן הנמנע אצל הבורא לבראת כמה בני אדם בשביל אחד, כי הוא ברוך הוא לא יראה עמל בכל אשר יחפץ עשוהו, בהנחת חפצו יעשה כל אשר חפץ, והוא ברוך הוא המבין אל כל מעשינו, יודע מה צורך לאחרים אל האחד המיוחד כי יבראו כולם בשבילו.
מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין.
ויתר פרטיה מבוארים.
בכל מקום ובכל זמן שיש כוח בידינו להרגם.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה: אולי חושב יחשוב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעבר זמנה, כגון מצות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחילוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדן שבעה עממים ועמלק, שהכתוב צונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאם, ואף כי כבר עשינו בהם המחייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם כולם עד שנשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו ונטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדף אחריהם ולהרגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו.
והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכל להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, שנאמר עליהם
(דברים ז טז) לא תחיה כל נשמה, כמו שנכתוב בסוף סדר שופטים בעזרת השם, במצוה שלא להחיות אחד מכל שבעה עממים
(מצוה תקכח).
מצווה תכו: מצוות עשה להחריב שבעה אומות - ספר מצוות ה'
(עשה קעט) מצוות עשה להחרים שבעה אומות.
שנאמר: "החרם תחרים אותם"
דברים ז, ב.
מראי מקומות:
ספרי;
רמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הלכה ד';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קפ"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קי"ז.
