המצווה הט"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהסית, היינו שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה זרה.
וזהו הנקרא: מסית, כמו שביארנו לעיל.
והלאו על זה הוא אמרו יתעלה במסית:

"ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יג, יב);

העובר על זה, והוא המפתה אדם מישראל – חייב סקילה.

כמו שאמר הכתוב: "כי הרג תהרגנו" (דברים יג, י). והאדם שהמסית רצה שיתפתה לו – הוא אשר ראוי שיהרגנו.
מו שבאר יתעלה ואמר:

"ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (שם).

ולשון ספרי:

"מצווה ביד המוסת להרגו".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.

מצווה תנח: מצוות לא תעשה, שלא להסית יחיד מישראל לעבודה זרה - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רסז] מצוות לא תעשה, שלא להסית שום אדם מישראל לעבוד עבודה זרה.
שנאמר: "כי יסיתך וגו' לאמר נלך ונעבוד וגו' וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה" דברים יג, ז-יב.

מראי מקומות:
סנהדרין דפים כ"ט, ל"ג, מ"ג, ס"ז, פ"ה;
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ט"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין כ"ו;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קט"ז.

תסב. שלא להסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה - ספר החינוך

שלא נסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה.
והעושה כן נקרא מסית, ועל זה נאמר בסוף הפרשה של מסית (דברים יג יב) ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך.

שורש המצווה נגלה לכל.

דיני המצוה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז, א), כיצד הוא עניין ההסתה של מסית? כגון, האומר לחברו נלך ונעבוד עבודה זרה פלונית, או נלך ונזבח, או נלך ונקטיר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחוה. או שאמר לחברו בלשון יחיד: אלך אעבוד, אלך ואזבח, או אקטיר אנסך אשתחוה, בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, הרי זה נקרא מסית.
ואף על פי שלא נעשה המעשה, שלא עבדו עבודה זרה לא המסית ולא המוסת, אף על פי כן דינו כדין מסית מפני הדיבור לבד.
ומה שאמרו שהמסית לשנים הן הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו על פיהם.
ומה שאמרו (שם פ ב) שהמסית אינו צריך התראה, מפני חומר עניינו שהוא עניין רע.
וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (כתובות לג, א) בעדים זוממין שאינן צריכין התראה לרוב רעתם, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר שופטים (מצוה תקכד).
ומה שאמרו (סנהדרין סז א) שהמסית לאדם אחד שחייב המוסת לאמר אליו יש לי חברים שרוצים בכך. אמר להם גם כן, וזה יעשה כדי שיעידו עליו שנים ויהיה נדון על פי בית דין.
ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם לא רצה להסית לשנים שמצוה להכמין לו עדים, והעניין הוא, שמסתיר עדים במקום שיראו הם המסית והוא לא יראם, ונכנס עמו באותן דברים שאמר לו ביחוד, והמוסת משיבו היאך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד העצים והאבנים, ואם חזר בו מסית או שתק פטור, ואם אמר לו כך ראוי לעשות וכן יפה לנו, מביאין אותו העדים לבית דין לדון.
וכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים, חוץ מזה, וכל עניין זה, להרחקת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה שמצוה הוא ביד המוסת בעצמו להרגו אחר שדנוהו בית דין, ועל זה נאמר (דברים יג י) ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. וזאת המצוה להרגו חלק מצוה היא ואין לנו לחשב אותה למצוה בפני עצמה.
ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
וכל העובר על זה, בין שהוא הדיוט או חכם ונביא, והסית אחד מישראל, בין איש או אשה, כעניין שאמרנו חייב סקילה.