המצווה הנ"ד ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים.
והוא אומרו יתעלה:
"ושמחת בחגך" (שם שם, יד)
והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה.
ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים:
"נשים חייבות בשמחה"
וכבר אמר הכתוב:
"וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז)
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה. ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אומרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה" וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך" והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים:
"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל.
במה משמחם? ביין".
ושם אמרו:
"תניא ר' יהודה בן בתירא אומר:
בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,
שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת.
עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
ואמרו עוד:
"אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן".
ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלול בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה:
"והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).
תפח. מצוה לשמוח ברגלים - ספר החינוך
לשמוח ברגלים, שנאמר
(דברים טז יד) ושמחת בחגך, והעניין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה. וכעניין שכתוב וזבחת שלמים. והדר ושמחת בחגך.
ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה
(חגיגה ו, ב) נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה.
ועוד אמרו זכרונם לברכה
(שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחילוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא
(סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך.
ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים
(קט, א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר
(דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר
(תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש.
ואמרו עוד במה משמחן
? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.
לפי שהאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו.
והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.
כתבתי קצתן למעלה.
ויתר פרטיה, במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפזור.
לעניין השמחה, אבל לא לעניין הקורבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל ביטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה
(אבות פ''ב מי''ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
מצווה תפח: מצוות עשה לשמוח ברגלים - ספר מצוות ה'
(עשה רא) מצוות עשה לשמוח ברגלים.
שנאמר: "ושמחת בחגיך"
דברים טז, יד.
מראי מקומות:
פסחים דף ק"ט; חגיגה דף ו'; קדושין דף ל"ד;
רמב"ם הלכות חגיגה פרק א, והלכות שביתת יום טוב פרק ו';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ד;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ט;
שו"ע אורח חיים סימן תקכ"ט.
