המצווה השס"ה ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות ממון מיוחד לעצמו.
והוא אומרו יתעלה:
"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (שם).
והגבול לכך הוא, שלא יהיה לו למעלה מכדי להוציא הוצאות על חייליו ועבדיו המיוחדים לו. אבל לקבץ ממון שיהא לצרכי כל ישראל – הרי זה מותר.
וכבר באר ה' יתעלה בכתוב טעם מצוות אלו,
כלומר: "לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ולפי שנודע טעמן הגיעו בהן לידי ביטול כמפורסם מעניין שלמה ע"ה, על אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא ידידיה אמרו: שיש בזה הערה לבני אדם.
שאילו ידעו טעמי כל המצוות היו מוצאים להם דרך לביטולן שהרי אפילו זה השלם הגדול טעה בזה וחשב שלא יהא מעשה זה סיבה לעברה בשום פנים, כל שכן ההמון בדעתם החלושה, שהיו באים לידי זלזול בהן ויאמרו: לא אסר דבר זה ולא ציווה על דבר זה אלא בגלל כך וכך – אנו נזהר בדבר שבגללו נתנה מצווה זו ולא נקפיד על המצווה עצמה, וכך היו, באים לידי הפסד הדת.
לפיכך הסתיר ה' יתעלה טעמיהן; אבל אין מהן גם אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותם הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום. וכולם הם כמו שהעיד הנביא: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט).
ומאת ה' אשאל עזר לקיים כל מה שציווה בו מהן ולהתרחק מכל מה שהזהיר ממנו.
וזהו מה שרצינו לכלול במאמר זה.
מצווה תקא: מצוות לא תעשה, שלא ירבה לו המלך כסף וזהב - ספר מצוות ה'
[לא תעשה רצו] מצוות לא תעשה, שלא ירבה המלך כסף וזהב.
שנאמר: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד"
דברים יז, יז.
מראי מקומות:
סוטה דף מ"א; יבמות דף מ"ה; סנהדרין דף כ"א; כריתות דף ה';
רמב"ם הלכות מלכים פרק ג' הלכה ד';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שס"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רכ"ד.
תקב. שלא ירבה לו המלך כסף וזהב - ספר החינוך
שלא ירבה המלך ממון רב, כלומר שלא יהיה תחת ידו אלא כשיעור מה שהוא צריך למרכבתו ועבדיו המיוחדים לו, ועל זה נאמר
(דברים יז יז) וכסף וזהב לא ירבה לו.
מה שמבואר בכתוב: לבלתי רום לבבו וגו'.
מה שאמרו זכרונם לברכה שלעצמו הוא דאינו מרבה, אבל מרבה הוא לצורך ישראל ולתועלתם, כלומר לשמור אותם ועריהם ומקומותם מן האויבים.
ויתר פרטיה בסנהדרין
(פ''ב).
ומלך העובר על זה ושם מגמתו למלא אוצרות מממון להשלים חפצו לבד, לא שתהא כונתו לתועלת העם ושמירתם, עבר על לאו זה, ועונשו גדול למאוד, כי כל העם תלויים במלך, על כן צריך הוא להשים כל השגחתו בטובת עמו, ולא בכבוד עצמו והשלמת תאוותיו.
