המצווה הרע"ט ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על מי שהרג את חברו
או חסרו אבר מאבריו, כלומר: בתשלום הקנסות. שלא יאמר: זה עני וקטע את ידו של זה או אבד עינו שלא בכוונה, ויחון וירחם עליו בתשלום דמי הזקו בשלמות.
והוא אומרו בזה:

"ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא).

וכבר נכפל הלאו בזה ואמר:

"לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג).

מצווה תקכא: מצוות לא תעשה, שלא לחוס על רוצח - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שט] מצוות לא תעשה, שלא לחוס ולרחם על רוצח או מחסר אבר מחברו.
שנאמר: "לא תחוס עינך ובערת דם הנקי" דברים יט, יג. ולא תחוס עינך נפש בנפש" דברים יט, כא.

מראי מקומות:
ספרי;
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ' הלכה ד';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ט;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ב;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ז.

תקכא. שלא לחוס על הרוצח וחובל - ספר החינוך

שנמנענו מלחמול על מי שהרג חברו או חיסר אחד מאבריו, שלא יאמר הדיין עני זה שכרת יד חברו או סימא עינו, לא בכונה עשה זה. ויחמול עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו. ועל זה נאמר (דברים יט, כא) ולא תחוס עינך, נפש בנפש וגו'. ונכפלה המניעה בזה במקום אחר, שנאמר (שם יג) לא תחוס עינך עליו, וביערת דם הנקי.

שורש מצוה זו ידוע
שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור.

דיני המצוה קצרים, מבוארים בלשון הכתוב.

ונוהג איסור זה בזכרים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית
והדיין העובר על זה והעלים עינו מלענוש המחוייב כפי רשעתו, עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ועונשו גדול מאוד, מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חורבן בישוב העולם. ואף בחוצה לארץ, אף על פי שאין בנו כוח לדין דיני נפשות, חייבין כל בית דין לענוש המחוייבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם, הן בממון או בגוף, אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה. שאי אפשר לקיום העם, אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים.