המצווה המשלימה ק"פ ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו לענוש את העדים שהעידו שקר כמו שזממו לעשות בעדותם.
והוא אומרו יתעלה:
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט, יט),
וזהו דין עדים זוממין: אם העידו להוציא ממון - נוציא מהם כמוהו;
ואם העידו על מה שמחייב מיתה - נמיתם באותה המיתה;
ואם העידו על מה שמחייב מלקות - נלקה אותם.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו והשאלות שנתחדשו בה וכיצד יתקיים שהעדים יהיו זוממין ונדון אותם בדין זה, במסכת מכות.
תקכד. לעשות לעד זומם כאשר זמם - ספר החינוך
שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר, כפי מה שבקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו, הן בממון, הן במלקות, הן במיתה, ואף על פי שאפשר מבלי מעשה, כדאיתא פרק ארבע מיתות
(סנהדרין סה, ב) לוקין הם מרבויא דקרא
(דברים כה, א) והצדיקו את הצדיק וגו'. ועל זה נאמר
(שם יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.
וזהו דין עדים זוממים הנזכר בגמרא בהרבה מקומות.
ועניין ההזמה הוא, שיבואו שני עדים ויכחישו הראשונים על עדותן, כגון שיאמרו להם, ואיך אתם מעידים על דבר פלוני, והלא באותו יום שאתם אומרים שהיה המעשה ההוא, לא הייתם אתם באותו המקום שאתם אומרים שנעשה שם, אבל עמנו הייתם במקום אחר
? זו היא עיקר הזמת העדות, והתורה צותנו להאמין העדים האחרונים על הראשונים, בין שהראשונים שנים, או אפילו מאה או יותר, דלעניין עדות תרי כמאה ומאה כתרי.
לייסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר שאינו יודע אותו באמת ובברור, בעבור היות הדבר עניין שכל אשר לבריות תלוי עליו, הן ממון, הן גוף.
ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאלו יעידו שני עדים כשרים על שלושה אנשים או יותר, שהרגו את הנפש, שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרובים, מפני שאלו הם עדים, והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם, שזהו עיקר ההזמה, חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שעניין ההזמה היא בעדים בעצמן כמו שאמרנו, כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני. אבל בעניין הכחשה אין מאמינין אלו על אלו, ותהא עדות כולם בטלה. ומהו עניין ההכחשה
? כגון שמעידין בעדות בעצמה, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני, והאחרונה אומרת לא היה, או שיבוא מכלל דבריהם שלא היה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(שם ג ב) שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין עד שיזמו שניהם.
ומה שאמרו זכרונם לברכה, שעדים זוממין אין צריכים התראה, אלא מכיון שהוזמו נדונין, ועדים שהכחשו תחילה ולבסוף הוזמו הרי אלו גם כן נדונין, שכן אמרו זכרונם לברכה
(ב''ק ג ב) הכחשה תחלת הזמה היא.
ומה שאמרו
(כתובות כ, א), שאין מזימין העדים, אלא בפניהם, אבל מכחישין אותם שלא בפניהם. ואם הוציאו בעדותם ממון מחזירין בית דין הממון לבעליו, ומשלמין העדים כסף הממון שחשבו להפסידו. אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והוזמו אחר כן אינם נהרגים, שכן באה הקבלה
(מכות ה, א) לא הרגו נהרגין, הרגו אינם נהרגין.
ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנדון במעשיו הרעים, לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה. ועל כיוצא בזה נאמר
(משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בן מות היה, לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו.
והמשל בזה, מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו, שנתחייב בבית דין של מעלה אין לו דמים.
ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מכות
(פ''א).
בזמן שיש לנו בית דין סמוך, לפי שתשלומין של עדים זוממין קנס הוא, וידוע שאין דנין דיני קנסות, אלא בבית דין סמוך. ובית דין הראוי לדון דיני קנסות שלא עשה לעדים זוממים כאשר זממו לעשות לאחיהם ביטל עשה זה.
מצווה תקכד: מצוות עשה לעשות לעדים הזוממים כאשר זממו - ספר מצוות ה'
(עשה ריג) מצוות עשה לעשות לעדים זוממין כאשר זמם לעשות לאחיו.
שנאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"
דברים יט, יט.
מראי מקומות:
בבא קמא דף ע"ב; מכות דף ה';
רמב"ם הלכות עדות פרקים יח'-כב';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"פ;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"י;
שו"ע חושן משפט ל"ח.
