המצווה הר"ד ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו להחזיר את האבידה לבעליה,
והוא אומרו:
"השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד):
"השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א).
ובפירוש אמרו:
"השבת אבידה עשה הוא".
ואמרו עוד על האבדה:
"נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה",
ועוד נבאר לא תעשה של אבידה במקומו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא.
תקלח. להשיב אבדה לישראל - ספר החינוך
להשיב אבדה לבעליה, שנאמר
(דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה
(ב''מ ל, א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.
כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה’ ישרים משמחי לב
(תהלים יט, ט).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בעניין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה אלו מציאות שלו, מצא פרות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות
(עמרים) ברשות הרבים, עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן.
ואמרו בגמרא
(שם כג, א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה.
וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה
(שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים, אותה אתה חייב להשיב. יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חייב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה.
וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה
(שם כג, א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או
(שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרבן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר.
ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו.
ומה שאמרו בזה
(שם כח, א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן.
ודין זה אומר מידת ארכו וזה אומר מידת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו.
ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה.
ודין מה שאמרו
(שם כז, א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה.
ומה שאמרו
(שם כח, ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול.
ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים.
ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם.
ומה שאמרו
(שם ל, א) שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות.
ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני.
והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על העניין שזכרנו ולא השיבה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בלאוין
(מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם.
מצווה תקלח: מצוות עשה להשיב אבדה לישראל - ספר מצוות ה'
(עשה רכ) מצוות עשה להשיב אבדה לישראל.
שנאמר: "השב תשיבם לאחריך"
דברים כב, א.
מראי מקומות:
מסכת בבא מציעא פרק ב'; עבודה זרה דף כ"ו;
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק י"א;
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ד;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ע"ד;
שו"ע חושן משפט סימן רנ"ט;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רנ"א.
