המצווה הרט"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלזרוע תבואה בכרם, וכן שאר ירקות. ומין זה מן הכלאים נקרא: כלאי הכרם.
והוא אומרו יתעלה:

"לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט).

ולשון ספרי:

"לא תזרע כרמך כלאים" – מה אני צריך, והלא כבר נאמר: "שדך לא תזרע כלאים",
וזה כולל בלי ספק הכרם והזרעים?

אמרו:

מלמד שכל המקיים כלאים בכרם – עובר בשני לאווין.

ודע שאין כלאי הכרם אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל – לוקה מלקות דאוריתא, ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד.

ומדרבנן אסור לזרעם גם בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפלת יד – לוקה מדרבנן.
אבל הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום,
והאזהרה על כך נכלל בכלל אמרו: "שדך לא תזרע כלאים".

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת כלאים.

מצווה תקמח: מצוות לא תעשה, שלא לזרוע כלאים בכרם - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שכה] מצוות לא תעשה, שלא לזרוע תבואה בכרם.
שנאמר: "לא תזרע כרמך כלאים" דברים כב, ט.

מראי מקומות:
מסכת כלאים; פסחים דף כ"ד;
רמב"ם הלכות כלאים פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רט"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"פ;
שו"ע יורה דעה סימן רצ"ו;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קס"ח.

תקמח. שלא לזרוע כלאים בכרם - ספר החינוך

שלא לזרוע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) לא תזרע כרמך כלאים.
ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט)? מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין.
וכלאי הכרם פרשו זכרונם לברכה (קדושין לט א), שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר, דבעינן כלאים לבד מכרמך.

משורשי מצות כלאים
כתבתי על צד הפשט כמנהגי, בלאו דהרבעה בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד), וקחנו משם.
ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם? ואולי נאמר, כי מהיות כרם דבר חשוב מאוד, וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן, ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כולם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאורייתא אלא מדרבנן.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות טו א), שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן.
וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות, וכן ירקות בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר.
ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קודש, ונאסרו שניהם בהנאה. ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו זכרונם לברכה (קדושין נו, ב) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרוף, כמו שנכתוב בסמוך (מצוה תקמט).
ויתר פרטיה מבוארים במסכת כלאים [יו''ד סימן רצו].

ונוהג איסור כלאי הכרם בזכרים ונקבות
מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים (מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאוסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפורש טעם זה בסוף פרק ראשון מקדושין (לט, א).

והעובר על זה, וזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, בארץ לוקה מדאורייתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לעניין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השורשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה, א): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא - בתוספת.