המצווה השנ"ח ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהר האונס מלגרש אנוסתו,
והוא אומרו:

"ולו תהיה לאשה [וגו'] לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט).

ולאו זה קדמו עשה,
והוא אומרו:

"ולו תהיה לאשה".

וכך ביארו בגמרא מכות, שזה לאו שקדמו עשה,
ושם אמרו:

"אונס שגרש, אם ישראל הוא – מחזיר ואינו לוקה;
ואם כהן הוא – לוקה ואינו מחזיר".

ודע שאפילו היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קדם שיחזירנה, או נשאת לאחר – לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה, כפי שהכלל שאצלנו: קיימו ולא קיימו.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ובפרק ד' מכתובות.

מצווה תקנח: מצוות לא תעשה, שלא יגרש האונס את אנוסתו - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שלא] מצוות לא תעשה, שלא יגרש אותה כל ימיו.
שנאמר: "תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו" דברים כב, כט.

מראי מקומות:
כתובות דף ל"ט;
רמב"ם הלכות נערה בתולה פרק א';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"ח,
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין פ"ד;
שו"ע אבן העזר סימן קע"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קפ"ז.

תקנח. שלא יגרשנה כל ימיו - ספר החינוך

שנמנע האונס מלגרש אנוסתו לעולם.
ועל זה נאמר (דברים כב כט) תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.

משורשי המצוה
וקצת דיניה וכל ענינה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנז), וקחנו משם.

וזה הלאו אמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (טו, א) שכבר קדמהו עשה, והעשה הוא מה שאמר הכתוב ולו תהיה לאשה. ושם נאמר, אונס שגרש את אשתו, אם ישראל הוא מחזיר אותה ואינו לוקה, לפי שכבר נתקן הלאו בעשה שקדמו, שהרי היא לו לאשה, ואם כהן הוא האונס וגרשה, לוקה ואינו מחזיר אותה, שהרי כהן אסור בגרושה, ומכיון שגרשה אינו ראוי להחזירה עוד, לפיכך הוא לוקה.

ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה, או שנשאת לאחר, שהרי אינו יכול עוד לקים העשה - לוקה על כל פנים, ואף על פי שהוא לא בטל הלאו בידו ממש אלא שנתבטל בסיבה, חייב מלקות, מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה, כמו שהוא העיקר אצלנו, אצל קימו ולא קימו, כאשר כתבתי בסדר זה, במצות שלוח הקן בלאו שלו (מצוה תקמד).