נו. מצות בית דין לדון בנזקי האש - ספר החינוך
לדון ולחייב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר
(שמות כב ה) כי תצא אש וגו'.
פירוש
(ב''ק כב, ב) 'תצא', משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים.
שורשה ידוע כמו שאמרנו.
כגון שיעור ההרחקה שמרחיקין בעירה מן המצר, שהוא לפי גובהה של דליקה,
(שם סא, ב)
ודין
(שם נט, ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פיקח,
ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד ליבה, וליבה וליבתו הרוח,
ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה,
ודין
(שם סב, ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנווני מה דינו, או בנר חנוכה.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני וששי מן קמא
(ה' נזקי ממון פ' י''ד).
ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, ביטל עשה.
מצווה נו: מצוות עשה לדון דין נזקי אש - ספר מצוות ה'
(עשה כה) מצוות עשה על הבית דין לדון דין נזקי אש.
שנאמר: "כי תצא אש כו' שלם ישלם המבער כו'"
שמות כב, ה.
מראי מקומות:
בבא קמא דף כ"ה, ודף ס';
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"א;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ט;
שו"ע חושן משפט סימן תי"ח.
המצווה הרמ"א ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו בדין הבערה.
והוא אומרו יתעלה:
"כי תצא אש ומצאה קוצים" (שם שם, ה).
וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא.