המצווה הרנ"ד ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהחזיר עבד שברח לארץ ישראל אל אדוניו,
אף על פי שאדוניו ישראלי, כיון שברח מחוצה לארץ, לארץ ישראל - אין מחזירים אותו לו, אלא משחררו וכותב עליו את דמיו חוב.
והוא אומרו יתעלה:

"לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז).

ונתברר בפרק ד' מגיטין, שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו ויכתוב לו גט חרות ולא יוחזר לעבדות כלל, כיון שבא להסתופף בארץ הטהורה הנבחרת לעם הנעלה.

ושם נתבארו דיני מצווה זו.

תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו - ספר החינוך

שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל, לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתב בדמיו חוב על עצמו. ועל זה נאמר (דברים כג טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו.
וכן הוא מבואר במסכת גטין (מה, א), שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם, שהדין בו, שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה ה’ יתברך.

משורשי המצוה
מה שזכרנו, שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום, ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת ה’ יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.

דיני המצוה
מבוארים שם במסכת גטין (שם).

ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות
שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו, אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו, עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה, שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק.

מצווה תקסח: מצוות לא תעשה, שלא להסגיר עבד - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שלט] מצוות לא תעשה, שלא להשיב עבד שברח מחוץ לארץ ישראל לאדונו אפילו ישראל.
שנאמר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" דברים כג, טז.

מראי מקומות:
גיטין דף מ"ה;
רמב"ם הלכות עבדים פרק ח';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רנ"ד;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין סימן ק"פ;
שו"ע יורה דעה סימן רס"ז.