המצווה השנ"ה ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו מלבעול בלא כתובה וקדושין.
והוא אומרו יתעלה:
"לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, יח).
וכבר כפל הלאו בעניין זה בלשון אחר
והוא אומרו יתעלה:
"אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט).
ולשון ספרא:
",אל תחלל את בתך' – זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות,
וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות".
ושמע ממני למה כפל לאו זה בלשון זה ואיזה עניין נוסף יש בו, והוא: שכבר קדם במשפטיו יתעלה,
שהבועל בתולה בין שהיה מפתה או אונס– אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא
תשלום ממון בלבד ונשואי אותה אשר ששכב, כמו שנתבאר בכתוב.
והיה עולה בדעתנו, כיון שאין בדבר זה אלא תשלום ממון הרי הוא נוהג ככל דבר שבממון, וכשם שרשאי אדם למסור לחברו מממונו כל מה שירצה או למחול לו במה שהוא חייב לו, כך גם יהיה רשאי לקחת בתו הנערה ולמסרה לאיזה אדם לבוא עליה וימחול לו בכך כיון שזה זכות בזכיותיו,
כלומר: החמישים כסף שהם לאבי הנערה; או שימסרנה לו על מנת שיתן לו כך וכך דינרים.
לפיכך הוזהר על זה ונאמר לו: "אל תחלל את בתך להזונתה", לפי שזה שדנתי בו בתשלומי ממון בלבד אינו אלא אם קרה שפתה או אנס; אבל שיעשה הדבר ברצון שניהם ובהתר – אין דרך לכך.
וגילה את הטעם לכך ואמר: "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (שם). לפי שהאונס והפיתוי קורה מעט, ואם יהיה הדבר ברצון ובהתר – יתרבה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה ונאה לפסוק זה, והוא מתאים לכל מה שהזכירו חכמים ולמה שיחייבו משפטי התורה. ולאו זה,
כלומר: לאו דפנויה – לוקין עליו
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכתובות וקידושין.
מצווה תקע: מצוות לא תעשה, שלא לבא על קדשה בלא קידושין - ספר מצוות ה'
[לא תעשה שמא] מצוות לא תעשה, שלא לבא על קדשה בלא קדושין.
שנאמר: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל"
דברים כג, יח.
מראי מקומות:
קדושין דף פ'; יבמות דף ל"ז; סנהדרין דף כ"ח, ע"ו;
רמב"ם הלכות אישות פרק א' הלכה ד'; והלכות נערה בתולה פרק ב' הלכה יז';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"ה;
רמב"ן שם ובשורש ה' העמיד פסוק לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש אזהרה על הבית דין שלא יניחו להיות קדש וקדשה. ואל תחלל את בתך להזנותה שלא יתן את בתו לאיש שאין קדושין תופסין לו בה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול סובר כ
רמב"ם בדין זה דמופקרת בלאוין פ"ה מאל תחלל את בתך ובלאוין פ' סובר ד לא תהיה קדשה שלא תנשא אשה לעבד ולא יהיה קדש שלא ישא ישראל שפחה כתרגום אונקלוס;
שו"ע אבן העזר סימן כו' סעיף א' וסימן קע"ז סעיף ה'.
תקע. שלא לבעול אשה בלא כתובה וקדושין - ספר החינוך
שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר
(דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(בסהמ''צ ל''ת שנה) וזה לשונו:
וכבר נכפל הלאו בזה העניין בלשון אחר בכתוב (ויקרא יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה.
ולשון ספרי (קדושים ז ג) אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני לאיזה דבר נכפל זה הלאו בזה הלשון ואיזה עניין הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים, אלא לשקול ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב. ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה, ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה, אחר שזהו חוקו הראוי לו, כלומר החמישים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר.
ונמנע מזה ונאמר לו, אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום, אין שום צד היתר לזה בשום עניין.
והראה טעם בזה ואמר (ויקרא שם) לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זימה. לפי שהפיתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה העניין בבחירה ורצון, ירבה זה ויתפשט בארץ.
וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק, והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. עד כאן מלשונו זכרונו לברכה.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(בהשגתו לספר המצוות שם) תפש עליו בזה, ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקידושין, שאין בזה איסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל, בעניין שאין קדושין תופסין לו בה, וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא
(יבמות סא, א) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה, אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קדושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם, ותזהיר הבועל והנבעלת על זה.
וכמו כן מיסוד העניין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ביניהם, לפי שסופה להיבעל לאנשים שהיא ערוה להם, עד שאין קידושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המפוקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב.
וכמו כן הזהיר אבי הבת על זה בפירוש בפסוק אחר, שלא להפקירה לזנות ולא למוסרה למי שאין לו בה קדושין, ועל זה נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתובה וקדושין, כדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה.
ועוד אמר
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(שם), כי בעל התרגום כשתרגם, לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו' יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בהן, ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו'. שאילו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה, היו העבדים נכללין בכלל האיסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפירוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל. וכמו כן בכאן, שאמר מבנות ישראל, ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים.
ובעניין הלאו הזה דלא יהיה קדש, כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור
(מצוה רט) עין שם.
כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות
(מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף
(מצוה לה).
מבוארין במסכת כתובות וקידושין [א''ה סימן ו].
בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה ושכב עם הפנויה חייבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה. ולדעת
הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יתחייבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, כמו שבארנו.
ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם, ואין עליהם חיוב מלקות, לפי שהם אינן עושין מעשה. אבל עונשם גדול מאוד, שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.
