המצווה הרמ"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלמשכן כלים שמשתמשים בהם בני אדם בהכנת מזונותיהם, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת בעלי החיים וזולתם ממה שכוללו שם דבר שעושים בו אוכל נפש.
והוא אומרו יתעלה:

"לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר: 'כי נפש הוא חובל'".

ונשאר שנבאר לך כאן אומרם:

"וחייב על הרחים בפני עצמן ועל הרכב בפני עצמו".

ועניין דבר זה, שכל הממשכן כלי שעושין בו אוכל נפש – הרי זה עובר על מצוות לא תעשה, כמו שנתבאר; ואם משכן כלים רבים שכל אחד מהם עושין בו אוכל נפש – חייב על כל כלי וכלי, כגון שמשכן כלי טחינה וכלי אפיה וכלי לישה.
וזה ממה שאין צריך לבארו, לפי שהוא דומה למי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד.

אבל עניין הדבר במי שחבל שני כלים שבשניהם יחד נעשה אוכל נפש ואין אחד מהם מספיק לעשיית אוכל נפש בלעדי האחר, האם נאמר כיון שאין האוכל נעשה אלא בשניהם יחד – הרי הם ככלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד; או כיון שהם שני כלים – חייב על כל אחד ואחד לבדו. לפיכך ביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים, אף על פי שבשניהם יחד נעשית המלאכה כמו רחים ורכב, שאין טוחנים באחד מהם בלעדי האחר, שאם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל ערבת הלישה וסכין השחיטה שהם שני כלים שכל אחד מהם עומד למלאכתו,
וזהו עניין אומרם:

וחייב משום שני כלים, לא שהן שתי מצוות.

וזה לשון ספרי בעניין זה שבארתי לך, אמרו:

"מה רחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו".

עניין הדבר ובאורו: אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואם עבר ומשכן – מוציאים מידו ומחזירים למשתמש בו.

ואם אבד או נשרף קדם שיחזירנו – לוקה. וכך הדין בבגד אלמנה,

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.

מצווה תקפג: מצוות לא תעשה, שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שמט] מצוות לא תעשה, שלא למשכן כלים שעושין בהם אוכל נפש.
שנאמר: "לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל" דברים ד, ו.

מראי מקומות:
בבא מציעא דף קט"ו;
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ג';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול מנה רחים ורכב לשני לאוין קפ"ט, ק"צ;
שו"ע חושן משפט סימן צ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"ח, רס"ט.

תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אוכל נפש - ספר החינוך

שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סיבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אוכל נפש, ועל זה נאמר (דבריס כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל.
ולשון המשנה (ב''מ קטו, א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה "וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב", שזה יביא לחשוב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם "וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו".
ועניין זה, שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד.

ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכולן יעשה אוכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשיית אוכל נפש, נאמר אחר שהאוכל אמנם ישלם בכולן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו. ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עיסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו עניין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות.

וזה לשון ספרי בזה העניין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיוחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ביאור הדבר ועניינו, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאומן.

שורש מצוה זו ידוע
שהוא לתקון העולם וצורך ישובו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שבעניין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו.

והחובל (רמב''ם שם ה''ג) כלים הרבה שעושין בהן אוכל נפש, ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו, חייב מלקות על כל אחת מהן. ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן.
ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.