המצווה הקכ"ב ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו להניח עומר השכחה.
והוא אומרו יתעלה:

"ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט).

זה שאמר 'לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - הוא הציווי להניחו והוא העשה, כמו שאמר בלקט ופיאה 'תעזוב אתם', שהוא העשה כמו שביארנו
וגם זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה.

תקצב. להניח לעניים השכחה - ספר החינוך

שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר (דברים כד יט) ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, הניחהו שם להם.

משורשי המצוה
לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת ה’ אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת ה’ לעולם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, שנאמר ושכחת עומר ולא גדיש, ומה שאמרו עומר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה [יו''ד סימן שלב].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות
במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם.
וכבר כתבתי כל עניין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם, בארוכה בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז).
והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו ביטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.

מצווה תקצג: מצוות עשה להניח עומר השכחה לעניים - ספר מצוות ה'

(עשה רלז) מצוות עשה להניחו עומר השכחה לעניים.
שנאמר: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" דברים כד, יט.

מראי מקומות:
פאה פרק ו'; בבא מציעא דף י"א;
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קנ"ח;
שו"ע יורה דעה סימן של"א.