המצווה הרט"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו שיישא היבם אשת אחיו אם מת ולא הניח זרע.
והוא אומרו יתעלה:
"יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר מסכת יבמות.
תקצח. מצות יבום - ספר החינוך
שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים, לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא 'יבם' בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר
(דברים כה ה) יבמה יבוא עליה וגו'.
לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון, שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו - היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו, שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם. כמו שידוע, דברא מזכה אבא, שכן אמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין קד, א) 'ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא'.
וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה, גם אליו חלק בהם, וזוכה גם הוא בזכותם. אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו, בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחילה, כמו שאמרנו.
ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב
(בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכעניין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם.
וזהו שאמרו זכרונם לברכה
(יבמות כב, ב) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם, בן או בת או בני בנים מאשה אחרת, ואפילו ממזר או ממזרת, שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין העניין רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני.
והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמיתי אצל המקבלים, אסמוך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשוך עצמי מכתוב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמיתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם.
מה שאמרו זכרונם לברכה שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין.
ומה שאמרו שלעניין יבום וחליצה ולירושה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלעניין אבלות ולעניין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם.
ומה שאמרו שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן, שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויותרו כולן.
ואינו יכל לייבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, ובא הפירוש עליו
(יבמות מד א) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבוא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה.
ומצוה לכתחילה בגדול ליבם. וכמו כן אין יכולין לחלוץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת, נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים מדברי סופרים, כמו שניות, אבל ודאי אין בהן איסורי תורה, מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות.
והחולץ ליבמתו, כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו. והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו.
כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קודם יבום וחליצה, הרי דינה לעניין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל איסורין אלו, מדבריהם.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(יבמות מא, א) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין. וזה שאמרו שלא תחלוץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא
(יבמות ב).
ואמרו זכרונם לברכה בעניין זה
(יבמות לה, ב), שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו, הרי זו תתיבם או תחולץ. ואם ילדה ויצא הולד חי, פטורה מן היבום ומן החליצה - ואפילו מת הולד מיד, מדין תורה - אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיוודע בודאי שכלו לו חודשיו לולד. אבל אם לא נודע - חולצת ולא מתיבמת.
וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה, הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים
? בשנתכון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה.
ומדברי סופרים
(יבמות נב, א) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא
מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבוא עליה. הנה שעניין היבמה תלוי בביאה.
וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן: אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחילת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין.
וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים, שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן, שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זיקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה.
ויתר רובי פרטי ענינים אלה, מבוארים כולם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות.
והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה - ביטל עשה זה.
מצווה תקצח: מצוות עשה ליבם אשת אח שמת בלא בנים - ספר מצוות ה'
(עשה רלט) מצוות עשה לישא אשת אחיו שמת בלא בנים.
שנאמר: "כי ישובו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' ובמה יבא עליה"
דברים כה, ה.
מראי מקומות:
יבמות דף כ"ד ופרק י"ב;
רמב"ם הלכות יבום וחליצה;
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רט"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין נ"א;
שו"ע אבן העזר קנ"ו, קס"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קפ"ו.
