מצווה פד: מצוות עשה להשמיט הארץ בשביעית - ספר מצוות ה'
(עשה לד) מצוות עשה להפקיר כל תבואות ופירות שהוציא הארץ בשנת השמיטה.
שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה"
שמות כג, יא.
מראי מקומות:
מסכת שביעית;
רמב"ם הלכות שמיטה פרק ד' הלכה כד';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קל"ד;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"ח.
פד. מצות שמיטת קרקעות - ספר החינוך
להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה 'שנת השמיטה', ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר
(שמות כג יא)
והשביעת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך.
ולשון מכילתא: והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלול כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה
? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו
(ויקרא כה ה) 'ואת ענבי נזירך לא תבצר', כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם, והוא מלמד לכולן שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהם.
ומצוה זו, שהיא להפקיר כל פרותיה, והמצוה האחרת שצונו האל, לשבות בה, כמו שכתוב בכי תשא
(שמות לד כא) 'בחריש ובקציר תשבת' - קשר אחד להן.
לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי
(שמות כ יא) ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד. והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה.
ולכן ציווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם.
ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול.
ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך. כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון.
מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים,
ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושיעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה.
ומה שאמרו
(מוע''ק ג ב) שהחיוב להימנע מעבודת הארץ שלושים יום קודם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני.
ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואיסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן 'לאוכלה'. ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים.
ויתר רובי פרטיה כולן מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שביעית.
ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה
(ויקרא כה ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא.
וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב ולא כזיב בכלל, אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה. כי הם קידשו המקומות שהחזיקו בהם לעולם.
והמקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית, שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מותרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל.
ומן הנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה.
סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה
'כבוש יחיד', והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל.
אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשר, אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ.
והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית, או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, ביטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט לבית לאכול, ובלבד שתהא יד הכל שווה בהן, כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.
המצווה הקל"ד ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמיטה, ולהתיר כל צמחי שדותינו לכל.
והוא אומרו יתעלה:
"והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא),
ולשון המכילתא:
"והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא?
להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה,
כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה".
ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם.
יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה.
אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם
והוא אומרו:
"ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה)
הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה.
אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זית ודין שאר פרות שווה.
הנה נתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית.
ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד.
