תלה. להישבע בשמו יתברך באמת - ספר החינוך
להישבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר
(דברים י כ) ובשמו תשבע.
ובבאור אמרו זכרונם לברכה
(שבועות לה, ב) אמרה תורה הישבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה. ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין סג, א), כל המשתף שם שמים לדבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר, במי שמכון להישבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האיסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.
כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.
ובדיני מצות השבועות והנדרים. הארכתי בהם הרבה בסדר ''וישמע יתרו''
(מצוה ל) [יו''ד סימן רלז].
והעובר על זה ולא רצה להישבע בשמו לעת הצורך ביטל עשה זה, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה.
אבל
הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע, ואם לא נרצה להישבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכעניין שאמרו במדרש רבי תנחומא
(מטות א) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה: את ה’ אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק. ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא "ובשמו תשבע" ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים.
ועניין מה שאמרו זכרונם לברכה
(תמורה ג ב), שנשבעים לקים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מובו תדבק נפקא לן.
המצווה בכל הספרים
