קסז. שלא יאכל טמא מן הקדשים - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא יאכל טמא מן הקודשים עד שיטבול ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע.
ולשון ספרא (תזריע א ח) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת, אף האוכל קודשים בטומאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (יד ב) בכל קודש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם.

משורשי המצוה
מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקודשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטומאה שחייבין עליה היא שנטמא בטומאה דאורייתא שחייבין עליה כרת, פירוש על ביאת מקדש וקודשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג).
ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חייבין על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו, כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול או נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי - חייבין עליו.
ויתר פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים [הלכות פסולי המוקדשין פי''ח]

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואכל כזית בשר קודש טהור, או בשר קודש טמא בעודנו טמא טומאה דאורייתא, במזיד קודם שיטבל, חייב כרת. בשוגג, מביא קורבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו, כמו היולדת שצריכה להביא קורבן. וכן כל הצריך לכפרה - לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר בעניין כרת זה (ויקרא ז כ) וטומאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טומאתו עליו. ואם היה טמא בטומאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חייב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות.

המצווה בכל הספרים