מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



רכח. שלא לעשוק - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אונס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמור להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם.
וזאת היא מידה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה, והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשוק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה העניין שאמרנו, נקרא עושק.
ובכלל עושק הוא גם כן כל שהוא חייב לחברו ממון מעויין [מוגדר] ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו. דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעויין, והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו, או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעושק והגזלה והגנבה עניין אחד הוא, עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כוונת שלושתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלושה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כולן, והזהיר בכל אחד בפני עצמו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא, א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל, ולמה חילקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.

ופירוש עניין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין:
האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו ריחוק גדול, הירבה לנו בו אזהרות רבות.
ועוד לנו תועלת נמצא בריבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג, ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הירבה להם מצות.
והכוונה להם באומרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת. כמו בכאן, שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל, לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין. ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה.
וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר. שאין לפרש חלילה שירצה ה’ יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ ה’ ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר, ויזכו בהתרחקם מן העבירה זכות רב.
וזה הטעם ליודעי דעת - דבש וחלב.

שורש המצווה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב אותן.
דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי [ח''מ סימן שנט].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן
והעובר עליו ועשק את חבירו, עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כוח בעלי תשובה.
והרב הצרפתי (סמ''ג לרבינו משה מקוצי ל''ת קנו) כתב בחשבון המצות, מכיון דאשכחן דאמר רבא דעושק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעושק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלוקת.

ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין, אלא לעבור בגזל בשני לאוין, ובעושק גם כן, ומכיון שעניינן חלוק, נמנה אותם בשני לאוין, כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שעניין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו, אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי''ג מצות.

המצווה בכל הספרים