רמ. שלא להלבין פני אדם מישראל - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לבייש אחד מישראל. וזה העוון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) 'מלבין פני חברו ברבים'. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזור והוכיח? שנאמר 'הוכח תוכיח'. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'.

שורש המצוה
ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הוזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בעניין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמור בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשריפה ולא הלבינה פניו.
ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפיזור ובמדרשות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן
ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על העניין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה.
וכמה שלוחים למקום להפירע מעוברי רצונו.

המצווה בכל הספרים