רצה. שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנמנענו מחלול ה’ יתברך, והוא הפך קידוש ה’ שנצטוינו בו, כמו שכתוב במצוה שאחר זה, כמו שנאמר (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קודשי.

וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה:
והעון הזה יחלק לשלושה חלקים: השנים על הכלל, והאחד על הפרט.
והחלק האחד הכללי שכל מי שיבקש ממנו לעבור על מצוה מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכון להעביר, בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבקש ממנו לעבור על עבודה זרה גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד - הוא חייב שימסור נפשו ויהרג ואל יעבור. ואם עבר ולא נהרג, כבר חילל את השם ברבים, ועבר על אמרו ולא תחללו את שם קודשי, וחטאו עצום מאוד. אמנם אינו לוקה, בעבור שהוא אנוס, לפי שאין לבית דין יכולת שיקיימו גבול מלקות או הרג, אלא במזיד, ברצון, בעדים והתראה.
ולשון ספרא (קדושים ד יג) בנותן מזרעו למולך 'ונתתי את פני באיש ההוא' - אמרו זכרונם לברכה 'ההוא' - ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מוטעה. וכבר התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן מיתת בית דין, ואמנם עבר על חלול השם.

והחלק השני הכללי, שיעשה האדם עבירה, אין תאוה בה ולא ערבות, אבל יכוין בפעולתו להכעיס, וזהו כמו כן מחלל שם שמים וילקה, ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. שזה יַרְאה הכְעָסָה בזה הדבר, ואין ערֵבות גשמי בזה.

והחלק אשר על הפרט, שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם, והוא אמרם זכרונם לברכה (יומא פו, א) היכי דמי חלול השם? כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. רבי פלוני אומר, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וכבר נכפל לאו זה ואמר ולא תחלל את שם אלהיך אני ה’. עד כאן.

שורש מצוה זו וקצת דיניה וכל עניניה אכתב כמנהגי במצות קדוש השם שבסמוך.

המצווה בכל הספרים