שלב. מצות קידוש שנת היובל - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לקדש שנת החמישים כמו שנת השמיטה. כלומר, בביטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר (ויקרא כה י) וקידשתם את שנת החמישים שנה. ובאר הכתוב שעניין הקדושה הוא שיהיו פרותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כלומר, חרות לעבדים, כי יובל הוא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. כלומר, שתהיה התבואה הפקר, ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו.

משורשי המצוה
מה שכתבתי במצות מנין השנים (מצוה של), שרצה ה’ לזכות עמו בקבלת מלכותו וכו', כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה. והחיוב על העושה שוה בשניהם.
ודין הפרות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה.
ושנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה, שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע.

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל
ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם.
ויתר פרטיה במסכת ערכין.
והעובר על זה ועובד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלוח עבדו חפשי, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה שלג), ועונשו גדול מאוד, שהוא כאלו כופר בחידוש העולם.

המצווה בכל הספרים