תקלא. שלא לעבוד ולזרע באותו קרקע - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו מלעבוד ולזרע בנחל איתן, הוא הנחל שנערפה שם העגלה, ועל זה נאמר
(דברים כא ד) אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
מה שכתבתי בסדר זה במצות עריפת העגלה,
(מצוה תקל), שעניין העריפה, לפרסם עניין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר, ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה. וגם מניעת העבודה והזריעה שם לעולם מן הטעם הזה בעצמו היא לפי הדומה על צד הפשט, כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא, ונשאר חרב לעולם, ויניעו לבבם עם זה להרחיק עניין הרציחה מאוד.
ואם תקשה בטעם זה, כי הנחל לא מקום זרע,
נשיב שראוי הוא לכך אחר שתמנענו התורה מלזרוע בו.
מה שאמרו זכרונם לברכה מה זריעה בגופה של קרקע אף עבודה שאסרה תורה היא בגופה של קרקע, כגון חורש וחופר וכיוצא באלו, אבל מותר לסרוק שם פשתן ולעשות שם כל עבודה שאינה בגוף הקרקע.
ויתר פרטיה בסוף מסכת סוטה.
ואף על פי שכתבתי למעלה שמצות דין עגלה ערופה אינו נוהג אלא בזמן הבית כשאנו דנין דיני נפשות, איסור העבודה בנחל איתן נוהג הוא לפי הדומה לעולם, אלו ידענו בקבלה אמתית שיש שם בארצנו נחל שערפו בו עגלה בזמן שהיתה הארץ בישובה. כי לא הזכיר הכתוב באיסור העבודה באותו מקום זמן, ואם כן יש לנו לכותבה עם המצות הנוהגות היום בארצנו.
והעובר על זה וזרע בנחל איתן חייב מלקות, וכן אמרו זכרונם לברכה שם בגמרא מכות
(כב, א), כשזכרו שם מחייבי מלקות, אמרו והא איכא זורע בנחל איתן. ואזהרותיה מהכא "אשר לא יעבד בו ולא יזרע". הנה התבאר לנו מזה, שזה שאמר הכתוב לא יעבד בו ולא יזרע, שהכל אזהרה אחת, כלומר שהעובד והזורע שם לא עבר אלא על לאו אחד, ולא נחייבהו בשני לאוין, בעבודה ובזריעה. ולמדנו שם גם כן שיש בדבר חיוב מלקות.
המצווה בכל הספרים