תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר
(דברים כג ו) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ עד עולם.
מה שמפורש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם.
ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי,
וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המברך.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מותרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין
[א''ה סימן ד].
ואיסור זה היה נוהג קודם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם, ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם, הותרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רוב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתוב בהן בסמוך
(מצוה תקסג ד) בעזרת השם.
ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקור עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה.
המצווה בכל הספרים