תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל, לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתב בדמיו חוב על עצמו. ועל זה נאמר
(דברים כג טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו.
וכן הוא מבואר במסכת גטין
(מה, א), שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם, שהדין בו, שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה ה’ יתברך.
מה שזכרנו, שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום, ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת ה’ יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.
מבוארים שם במסכת גטין
(שם).
שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו, אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו, עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה, שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק.
המצווה בכל הספרים
