תקע. שלא לבעול אשה בלא כתובה וקדושין - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר
(דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(בסהמ''צ ל''ת שנה) וזה לשונו:
וכבר נכפל הלאו בזה העניין בלשון אחר בכתוב (ויקרא יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה.
ולשון ספרי (קדושים ז ג) אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני לאיזה דבר נכפל זה הלאו בזה הלשון ואיזה עניין הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים, אלא לשקול ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב. ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה, ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה, אחר שזהו חוקו הראוי לו, כלומר החמישים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר.
ונמנע מזה ונאמר לו, אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום, אין שום צד היתר לזה בשום עניין.
והראה טעם בזה ואמר (ויקרא שם) לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זימה. לפי שהפיתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה העניין בבחירה ורצון, ירבה זה ויתפשט בארץ.
וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק, והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. עד כאן מלשונו זכרונו לברכה.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(בהשגתו לספר המצוות שם) תפש עליו בזה, ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקידושין, שאין בזה איסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל, בעניין שאין קדושין תופסין לו בה, וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא
(יבמות סא, א) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה, אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קדושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם, ותזהיר הבועל והנבעלת על זה.
וכמו כן מיסוד העניין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ביניהם, לפי שסופה להיבעל לאנשים שהיא ערוה להם, עד שאין קידושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המפוקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב.
וכמו כן הזהיר אבי הבת על זה בפירוש בפסוק אחר, שלא להפקירה לזנות ולא למוסרה למי שאין לו בה קדושין, ועל זה נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתובה וקדושין, כדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה.
ועוד אמר
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(שם), כי בעל התרגום כשתרגם, לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו' יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בהן, ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו'. שאילו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה, היו העבדים נכללין בכלל האיסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפירוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל. וכמו כן בכאן, שאמר מבנות ישראל, ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים.
ובעניין הלאו הזה דלא יהיה קדש, כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור
(מצוה רט) עין שם.
כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות
(מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף
(מצוה לה).
מבוארין במסכת כתובות וקידושין [א''ה סימן ו].
בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה ושכב עם הפנויה חייבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה. ולדעת
הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יתחייבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, כמו שבארנו.
ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם, ואין עליהם חיוב מלקות, לפי שהם אינן עושין מעשה. אבל עונשם גדול מאוד, שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.
המצווה בכל הספרים
