תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אוכל נפש - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סיבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אוכל נפש, ועל זה נאמר (דבריס כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל.
ולשון המשנה (ב''מ קטו, א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה "וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב", שזה יביא לחשוב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם "וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו".
ועניין זה, שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד.

ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכולן יעשה אוכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשיית אוכל נפש, נאמר אחר שהאוכל אמנם ישלם בכולן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו. ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עיסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו עניין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות.

וזה לשון ספרי בזה העניין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיוחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ביאור הדבר ועניינו, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאומן.

שורש מצוה זו ידוע
שהוא לתקון העולם וצורך ישובו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שבעניין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו.

והחובל (רמב''ם שם ה''ג) כלים הרבה שעושין בהן אוכל נפש, ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו, חייב מלקות על כל אחת מהן. ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן.
ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.

המצווה בכל הספרים