תקצב. להניח לעניים השכחה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר
(דברים כד יט) ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, הניחהו שם להם.
לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת ה’ אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת ה’ לעולם.
מה שאמרו זכרונם לברכה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, שנאמר ושכחת עומר ולא גדיש, ומה שאמרו עומר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה
[יו''ד סימן שלב].
במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם.
וכבר כתבתי כל עניין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם, בארוכה בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה
(מצוה תקז).
והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו ביטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.
המצווה בכל הספרים
