תרג. לזכור מה שעשה לנו עמלק - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכעניין שכתוב
(במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה’ במצרים. והעמלקים ברוע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכעניין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה, ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה - הקר אותה לאחרים. ועל זכירת ענינם זה נאמר
(דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.
לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני ה’ ברוך הוא, וכי לפי רעתו ועורמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מגילה יח, א) שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה,
וכן הוא בספרי (ריש פ' בחוקותי).
זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים זכור? שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי.
כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים.
ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. והטעם כי בזכירה ההיא, עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדיבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור העניין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלוש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלוש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו.
ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה, תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מעניינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה
(ברכות כא, ב) במקומות סמכו עניין לו.
כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל, ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא "לא תשכח'', כמו שנכתב בלאוין
(מצוה תרד) בעזרת השם.
המצווה בכל הספרים
