הנצרות ושינאת ישראל / פרופ' דוד פלוסר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הנצרות ושינאת ישראל

מחבר: פרופ' דוד פלוסר

מחניים, גיליון ע"ו, 1963

תוכן המאמר:
יחסה של הנצרות אל היהדות
יחסה של הנצרות כלפי ישראל
עובדות היסטוריות ורעיוניות
מותו וחזרתו של ישו
כישלונה של תנועה דתית הופך להיות כוח
יסודות האנטישמיות
המתיחות בין הנצרות לבין כנסת ישראל
הכישלון השני של הנצרות: סירוב היהודים להתנצר
התיאוריה של אוגוסטינוס: שפלות ישראל
הסיבה לשנאת ישראל בנצרות: אדישות היהודים
הסיפורים על משפטו ומותו של ישו
באוונגליון של מרקוס
באוונגליון על שם מתי
תגובת חכמים לנצרות
מוטיבים אנטישמיים אליליים
השפעת מגילות מדבר יהודה
פאולוס
פאולוס ואוגוסטינוס
לותר


תקציר: המאמר עוסק בכישלונות התיאולוגיה הנוצרית כגורמים למתיחות אינהרנטית בין הנוצרים ליהודים.

מילות מפתח: ישו, אנטישמיות, מרקוס, מתי, אלילות, פאולוס, לותר, מגילות מדבר יהודה.

הנצרות ושינאת ישראל

 

יחסה של הנצרות אל היהדות
שמח אני שניתנה לי כאן אפשרות לדון, לפחות באופן חלקי, באחת הבעיות החשובות בקיום עמנו, בבעיית יחסה של הנצרות אל היהדות. ברור שבגלל התוצאות האיומות במשך הדורות, ובארצות מסוימות אפילו עד דורנו אנו, שפקדו את ישראל מצד כל מיני גורמים נוצריים, וכן בגלל הסכנה הממשית של שמד, התפתח בקרב עם ישראל כלפי הנצרות יחס של אמונה טפלה, של פחד שבתת-ההכרה. ועוד נראה שאותו הפחד התפתח גם בחוגים נוצריים עממיים, אולם שם הופנה פחד זה נגד היהדות והיהודים. אין לנו לדון בפחד זה מצד הנוצרים, מצד היהודים ולא כל כך בגלל טעמים הומאניסטיים, אלא מתוך סיבה אחרת, רצינית ומסוכנת יותר, כי הרי פחדים בלתי מוצדקים הופכים כאן בארצנו, כשהסכנות חלפו, לסקרנות גדולה מאוד, ואין צורך להסביר כיצד סקרנות זו עלולה להביא לתוצאות בלתי-רצויות.
 
יחסה של הנצרות כלפי ישראל
אם כן, מה שרצוי לנו היא התעניינות עובדתית-מדעית ביחסה של הנצרות כלפי ישראל ותורת ישראל, ועלינו לשאול, אם יחס כזה הוא חד משמעי, ואם מתיחות מסוימת כלפי ישראל שייכת באופן אורגאני לתורת הנצרות. אם נענה על שאלה זו בחיוב, עלינו לשאול, מה גרם לאותו היחס המיוחד של הנצרות כלפי היהודית.
 
נראה לי שחוקרים יהודיים מסוגלים לענות על אותן השאלות תשובות מדויקות יותר מן החוקרים הנוצריים, משום שאלה אינם מסוגלים, בדרך כלל, להתבונן בבעיות הנצרות באופן אובייקטיבי, כי הם אינם יכולים בכל מקרה ומקרה לראות את הנצרות כביכול מן החוץ.
 
ועוד עלינו לזכור: אנו נוכל לדון בבעיות אלה בקור רוח אם נאמין באמונה שלמה בבחירתישראל, כי הרי אז נוכל לראות אפילו בבעיה כאובה זו בעיה מדעית גרידא; שכן - בשבילישראל בעיית הנצרות אינה קיימת כבעיה חיונית, אך בשביל הנצרות קיימת מבחינה עקרוניתויסודית ביותר הבעיה היהודית, כפי שנראה להלן.
 
 
עובדות היסטוריות ורעיוניות
יחסה של הנצרות אל היהדות נקבע על ידי כמה עובדות היסטוריות ורעיוניות גם יחד: הנצרות היא כת יהודית פורשת, היא רואה את עצמה כישראל האמיתי, אולם למרות זאת "ישראל לפי הבשר" ממשיך להתקיים ואינו מקבל את טענות הנצרות; הנצרות ביטלה את המצוות המעשיות אך לעומת זאת מקבלת היא את קדושת ספרי המקרא; הנצרות נתקבלה דווקא על לב אומות העולם ועל ידי כך היא גם ירשה במידת מה את האנטישמיות היוונית. וכן כל מיני רגשות איבה של אומות בעולם כלפי ישראל עשויים ללבוש אצטלה של תורות דתיות נוצריות, כביכול. לבסוף חשובה העובדה שאותו האיש שנצרות העלתה אותו מעלה מעלה, נהרג בירושלים מתוך אי תשומת לב בולטת של כלל ישראל, והיו אף יהודים שמסרו אותו לרומיים.
 
ננסה עתה להסביר במקצת את העובדה האחרונה דווקא, ונייחד במשפטים ספורים את הדיבור על משפטו ומותו של אותו האיש. אין זה מתפקידנו לדון בהשקפותיו האישיות ובשאלה מה היה יחסו אל עולם החכמים. ברור רק שבמידה ואותו האיש היו לו ויכוחים עם הפרושים, הרי רק מתוך הסיפורים על הויכוחים האלה, שנשתמרו בכתבי הנוצרים הראשונים, אנו לומדים בעקיפין על עמדתו החיובית של אותו האיש אל המצוות ואל התורה. נאמר בלשון אחרת: אלה שכתבו את המקורות הראשונים של הנצרות ומסרו על חייו ומימרותיו של אותו האיש, היו מעוניינים לעמוד באופן אובייקטיבי על אופיו. (לא אמרתי את הדברים מסיבות אפוליקטיות כי איני רואה ביחס חיובי אל התורה ואל המצוות זכות מיוחדת, אלא חובה של כל יהודי ויהודי!)
 
אין כאן המקום לדון בהתנגשויות שהיו בין אותו האיש ובין הפרושים - אך המעניין הואשחוקר יהודי דגול, איש הלכה מופלג, קבע שבתוך המקורות המהימנים ביותר על חייו ומעשיושל האיש לא מסופר, חוץ ממקרה אחד - על חילול מצוות מצדו, ודבר זה יש לו משקל מפנישכבר ראינו שהמקורות הנוצריים דווקא מעוניינים לתאר את האיש שפוגע ביהדותובמצוותיה.
 
מכל מקום אין זה כנראה מקרה שאיש זה, שהתפלמס עם הפרושים, נעשה לגיבורם של אלה אשר ריבם עם היהדות נעשה לאחד מעקרונות דתם. אולם למרות זאת נזהרו כל שלשת האונגליונים העיקריים שלא להזכיר את הפרושים כמשתתפים באותו המשפט, משמעות העובדה הזאת יכולה להיות רק זאת: שלמעשה התנגדו הפורשים למשפט, אך לא כל כך מתוך אהבתם את האיש, אלא מתוך התנגדותם למסירת מנהיגי תנועות משיחיות לרומיים. עובדה זו בולטת גם בכך שהפרושים היו האנשים שהצילו את פאולוס ממשפט מוות, וכשהכהן הגדול הצדוקי הוציא את יעקב אחיו של ישו למות, התנגדו הפרושים לצעד זה התנגדות אקטיבית, עד שהכהן הורד מכיסאו על ידי הרומיים.
 
מותו וחזרתו של ישו
בכל אופן האיש הוצא להורג, ומעטים היו שהתעניינו בגורלו. והנה קרה דבר גורלי: אלה שחשבו בימי חייו שהוא האיש, התאכזבו לזמן מה, אולם אחד כך חזרו לאמונתם בו בגלל חזיונות שהיו ושסיפרו שראוהו חי, ועל ידי כך כמובן נוצרה אמונה זרה ומוזרה האומרת שהמשיח, כביכול, צריך למות - כי מיתת צדיקים מכפרת, ושהוא, כביכול, התגבר על המות.
 
וחשוב ביותר להדגיש זאת: אמונה זו נוצרה מתוך כישלון, מתוך כישלון של אותו האיש עצמוומכישלון ביטחונם של המאמינים המעטים בו כי אכן הוא האיש - והנה אותו האיש הוצאלהורג ושום דבר שהאנשים ציפו לו, לא קרה! אם אפילו האמונה שאותו האיש - מיתתו הייתהאך ורק זמנית, התגברה על הכישלון, הרי דבר זה אינו מבטל את הכישלון עצמו ועל כן היוצריכים המאמינים הראשונים לספר שהאיש עצמו רצה בחייו בכישלונו, ושהוא ראה במותואת התפקיד המשיחי המרכזי, למרות שכדבר הזה לא נשמע בישראל מלפנים.
 
המצב הוא אפוא כך: את תולדות ישראל פותחים כביכול בתרועת ניצחון בשעת קריעת ים סוף, ובשירת ניצחון, היא שירת הים. תולדות הנצרות פותחות בכישלונו של גיבורה התלוי על העץ, כשתלמידיו שנואשו ממנו, ברחו לנפשם!
 
כישלונה של תנועה דתית הופך להיות כוח
תופעה כזאת, היינו, שתנועה דתית מסוימת כביכול מתהפכת על ידי כישלון חמור וכישלונה זה הופך באופן מוזר, לכוחה, כבר הייתה ידועה בתולדות הדתות. הדוגמה האופיינית ביותר ביהדות לתהליך מוזר זה היא תנועת חסידי שבתאי צבי, אותו משיח השקר שלא עמד במבחן והיה למוסלמי, ועל כן הוא וחסידיו, שהיו צריכים למצוא תירוצים למצב אומלל זה, התגברו על אותו מצב ויצרו תנועה מסוכנת ורעה, הפוגעת ביסודי תורת ישראל.
 
הנה אפוא, שדווקא כישלון בתחומים דתיים עשוי להוליד כוחות כבירים, וזאת משום שהאדם המחזיק למרות הכל בדבר שלא התגשם ולא יתגשם לעולם בצורתו המקורית, חייב לגייס בקרבו כוחות על אנושיים כמעט, כדי שיצליח להמשיך ולדגול בדבר, שהוא בעצמו יודע בפינת נפשו כי הוא נכשל ולא יתכן. מאמין כזה, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא יכול להפנות את הכוחות הכבירים שהשתמש בהם על מנת לשכנע את עצמו, גם כלפי חוץ, על מנת לשכנע אחרים.
 
יסודות האנטישמיות
אולם כאן באה טרגדיה שניה: ברור שלמרות כל הלהיטות של השיכנוע העצמי, לא יכול המאמין באמונה שהיא פרי של כישלון, לשכנע את אלה אשר היו קודם אחיו. והרי שכנוע אחיו, כל אחיו, בלי יוצא מן הכלל, בוודאי יראה כעניין של חיים ומות בעיני אותו המאמין. שהרי רק אם כולם, כל בני דתו יקבלו את אמונתו הפאראדוכסאלית, תיפסק להיות אמונתו הוא, של המאמין הזה, אמונה מוזרה.
 
מצד שני ברור שרק מעטים מבני דתו של אותו המאמין יקבלו את אמונתו, מפני שהרי הם לא היו נאלצים לפתח בלבם את האמונה שהכישלון איננו אלא ניצחון. אי הרצון של שאר אחיו יעורר כמובן בלב המאמין ההוא רגש של רוגז, ואפילו שנאה עמוקה כלפי אחיו לשעבר, שלא נאותו לקבל את דרכו החדשה ומתנהגים כאילו לא קרה כלום, בעוד שלדעתו ארע דבר מכריע ביותר.
 
המתיחות בין הנצרות לבין כנסת ישראל
אולם, למה לנו לדבר בצורה מופשטת שעה שעלינו לדבר על נושא קונקרטי מאד, על התהוות המתיחות הגורלית בין הנצרות, שקמה מתוך היהדות לבין כנסת ישראל? הנוצרים הראשונים באו להציע לשאר ישראל את הדיעה שהדבר המכריע שקרה הוא שאיש אחד הנהרג על ידי הרומים היה משיח ישראל, שהמשיח צריך למות ושדבר זה קרה ושעליהם להאמין בדבר זה, אחרת הם יירשו גיהינום, מובן שרוב ישראל לא היו מוכנים לקבל אמונה זו, ודחו אותה כדבר שאינו מתקבל על הדעת בשום פנים. מצד שני לא פסקו הנוצרים, החל מראשית דתם עד היום, מלטעון שאמונתם במושיע הנהרג היא עיקר אמונת ישראל ושאותה בישרו, כביכול, כבר נביאי ישראל. גישה זו מובנת בהחלט: הנוצרים חייבים לראות את אמונתם כאמונה ישראלית גרידא, כי אחרת יושמט הבסיס מתחת רגליהם, שהרי הנצרות היא תנועה משיחית יהודית שנכשלה ושלא היתה מוכנה להוציא מסקנה מכישלונה.
 
אם כן, מצד אחד עמדו הנוצרים בדרישתם שגם שאר ישראל יכירו כי אכן אמונתם הנוצרית,היא העיקר שביהדות, ומצד שני עמדו שאר ישראל ודחו את האמונה הזאת כדבר שאינומחייב אותם, כדבר העומד בניגוד לכל מה שידענו עד כה על תוכן התורה והדת, כדבר בלתינכון ומסוכן גם יחד.
 
הכישלון השני של הנצרות: סירוב היהודים להתנצר
כאן ארע אפוא הכישלון השני בתולדות הדת החדשה: הראשון היה כישלון אותו האיש ומותו, והשני המתבקש באופן טבעי מן הראשון הייתה אי ההצלחה להעביר את בית ישראל לצד האמונה החדשה. האם יש אפוא מקום להתפלא על שבקרב הנצרות הראשונה התעוררו רגשות של מתיחות ושנאה כלפי כנסת ישראל, רגשות המלווים בהכרח את הנצרות החל מראשיתה, ובצורות שונות ומשונות עד היום? הרי דבר אחד ברור: הנצרות עמדה והפכה לדת גדולה ורחבה בקרב אומות העולם, אך כל הדבר הזה לא היה שווה לה בעת שישראל לא עברו אליה והמשיכו להתקיים במשך הדורות הארוכים, במשך כל תולדות האנושות עד היום הזה, כשהם איתנים בדתם ובאמונתם.
 
משל למה הדבר דומה? משל לאב שיש לו בן האומר שהשקפותיו הן השקפת אביו, אולם אביו יתנגד ויאמר שלא היו דברים כאלה, ושהבן מחדש חידושים שלא עלו ולא יעלו על דעתו של האב. ואילו הבן יאמר: אבי זקן ואינו יודע מה הוא שח, אך בימי נעוריו ובימי בגרותו אמר אותם הדברים שאני אומר אותם עכשיו, בא האב ומביא את הספרים שכתבם בימי צעירותו ואומר: נראה אם חשבתי כך, כי ברור שאין שום רמז למחשבותיך בדברים שכתבתי אותם אני בעצמי! בא הבן ומנסה לפרש את כתבי אביו לפי רצונו הוא, אך אינו מצליח, ביחוד כשהאב עומד על דעתו ואינו מוותר לבנו. מה עשה הבן? להרוג את אביו הוא ירא, פן יוכיח הדבר בבירור עד כמה הוא רחוק מדעות אביו, על כן הוא מכניס את אביו למקום צר וקשה, מצמצם את לחמו ואת חירותו. האב האומלל, כמעט ויוצא מדעתו, ואז מביא הבן את מכריו אל מקום אביו הסובל ואומר: שפטו ביני ובין אבי, מי צודק!
 
אני מודה שציירתי תמונה קודרת מאד שנמסרה כאן כסיפור פיוטי שהוא ברשות עצמו, שהרי ברור, ועוד יתברר לנו, שבקרב הנצרות קיימת גם אהבת ישראל, וגם ברור שלא רק בתקופות האחרונות רבים מן הנוצרים היו מוכנים לתת את נפשם ואת חייהם כדי להציל נפש מישראל; כמו"כ ידוע שאפילו בתקופות ושעות קשות ביותר, היו רבים בקרב הנוצרים שראו בישראל עם מכובד והגנו עלינו מפני רשעים למיניהם.
 
התיאוריה של אוגוסטינוס: שפלות ישראל
אולם על תופעה אחת חל המשל שלנו בדיוק: כוונתי ליחסם של רבים מאבות הכנסיה אל עם ישראל, וביחוד התיאוריה המוזרה של אוגוסטינוס אודות עם ישראל, תיאוריה שנתקבלה ע"י רבים בימי הביניים ושפעמים לא מעטות הצילה אמנם את חיינו, אך לעיתים גם השפילה אותנו עד לדרגת חיות. גם במשל שלנו שם הבן את אביו במקום אפל ועינה אותו, כדי שיחיה בשפלות, אך לא הרגו ועל האב היה לשמש כעין עד לנכונות השקפותיו של הבן.
 
והנה זו בדיוק התיאוריה ה"נעלה" וה"עמוקה" של אוגסטינוס ושל הבאים אחריו בימיהביניים תיאוריה שקבעה במידה רבה את גורלם של היהודים באותם הימים: אסור אמנםלהרוג את היהודים, אך הם צריכים לחיות בשפלות, מופלים לרעה, כעין קין הנע והנד, כדישימשו עד לאמיתות האמונה החדשה.
 
הכרתם קווי דמיון בין התיאוריה האיומה הזאת לבין הסיפור המחריד שהמצאתי? נראה לי שהרעיון המבהיל (שהיה, לצערי, מציאות שאבותינו חשבוה למעשה במשך דורות רבים) להפוך עם שלם לחפץ מוזיאלי של כיעור וסבל גם יחד, נראה לי שרעיון זה לא נוצר מתוך רגשות עליונות של אלה שהגו וביצעו אותו, אלא מתוך תחושת חולשתם.
 
החכמים הנוצריים הללו חשו שהעובדה שאכן ישראל דווקא, אותו ישראל לפי שהעובדה שאכן ישראל דווקא, אותו ישראל "לפי הבשר", ישראל ההיסטורי, אינו מוכן להודות באמיתותה של אמונת הכנסיה שהיא לדעתה, ישראל האמיתי - דבר זה בכוחו להיות הוכחה כנגד אמיתות הנצרות. גם הדרך של השמדת היהודים אינה אפשרית, לא רק מפני שגם ההשמדה עשויה היתה להתפרש כהוכחה שאכן הנצרות אינה יורשתה החוקית של האמונה הישראלית, אלא גם מפני שישראל הם העם המאמינים בתורה ובנביאים ועל כן הם עם העולה על שאר העמים הלא-נוצריים. משום כך הומצאה התיאוריה הרת הסכנות והסבל שהיהודים צריכים לחיות, אולם עליהם לחיות כמושפלים ואומללים, כאותו קין הנע והנד שאינו מוצא לעולם שקט ומרגוע.
 
יש לשמוח על כך שבקרב הכנסיה נשמעים היום קולות המתנגדים לתיאוריה הרסנית זו - ולא רק בגלל הרוח ההומאניסטית החדשה ובגלל גישות חדשות בתוך הכנסיה שיכולות אף הן להסתמך על מקורות נוצריים קדומים מוסמכים, אלא גם בגלל הקמת מדינת ישראל. על ידי הממלכתיות החדשה שלנו הוכיח עם ישראל שהוא יצא ממצב שפל ואומלל והיה לעם בקרב העמים ועל ידי זה הוכח שאין המצב הירוד של עם ישראל הכרח היסטורי.
 
בלשון אחרת: הקמת מדינת ישראל היא ארגומנט חשוב נגד התיאוריה של אוגוסטינוסשהיהודים צריכים להיות תמיד עם שפל וסובל ואל יהיה הדבר מוזר בעיניכם הקוראים, אךדעו לכם כי גם צבא הגנה לישראל הוא נשק תיאולוגי חשוב במשא ומתן בינינו לבין הנוצרים!
 
הסיבה לשנאת ישראל בנצרות: אדישות היהודים
נחזור עתה מתקופתנו לראשית תקופת הנצרות. כבר מן האמור לעיל ברור שיש לדחות את ההשקפה המקובלת על סיבת המתיחות בין היהדות והנצרות ולראות את הבעיה באור שונה לחלוטין משהיינו רגילים. בדרך כלל היה נראה לנו כאילו הנימה העוינת נגד ישראל, הנמצאת בנצרות, כאילו היסודות של שנאת ישראל מצד הנצרות, הושתתו ע"י התרחקותה של הדת הנוצרית מכנסת ישראל ועל ידי כך שהנצרות הפכה לדתן של אומות העולם ושנתבטלה בה התורה. ברור שיש חשיבות גם לעובדה היסטורית זו וברור שאנחנו, בני ישראל המחייבים את התורה ואת המצוות (גם אלה שחלילה אינם שומרים את המצוות, נוהגים לטעון נגד הנצרות שהיא ביטלה את המצוות) מוכנים לפרש את ביטול המצוות בנצרות כפניית עורף לישראל ונראה לי שבמידה רבה הצדק אתנו. אולם התרחקותה של הנצרות מגופה של כנסת ישראל לא היתה הסיבה של נימת שנאת ישראל בתוך הדת החדשה. התנגדותה של הנצרות נגד המצוות לא שימשה בקרב הנצרות במשך תולדותיה את הנימוק העיקרי לפגיעות האידיאולוגיות והמעשיות בעם ישראל. ואם מותר לומר בביטוי בלתי מדויק, הרי סיבת התהוות שנאת ישראל בקרב הנצרות אינה "פאולינית" אלא "שבתאית" וסיבה זו היא שעיצבה את אופיה המיוחד של שנאת ישראל שהופיעה לפעמים בקרב הנצרות.
 
אמרנו שלנצרות קרו בהתחלתה שני כישלונות מכריעים הכרוכים זה בזה: הראשון הוא כישלונו של ישו עצמו; הוא לא הצליח להקים לפי כל הנראה, תנועה משיחית עממית רחבה ולבסוף נהרג על ידי הרומיים.
 
הכישלון השני היה שהנוצרים הראשונים לא הצליחו לשכנע את עם ישראל בנכונות אמונתם, למרות שאמונה זו היתה מופנית דווקא כלפי ישראל.
 
הדבר הרע ביותר שאתה יכול לעשות לזולתך הוא, כידוע, גילוי של חוסר עניין בדבריםהממלאים את חלל נפשו, ודבר זה אף גרוע מגישה עוינת ממש, וכנראה זה היה גם יחסם שלישראל כלפי הבשורה החדשה של הנצרות. אם כן השנאה שבקרב הנוצרים הראשונים נגרמהדווקא בגלל האדישות של ישראל כלפי הנוצרים. כך קרה שהנוצרים קישרו את הכישלון השני,הוא אי-קבלת הנצרות על ידי ישראל, עם הכישלון הראשון, הוא מותו של ישו.
 
 
הסיפורים על משפטו ומותו של ישו
 
באוונגליון של מרקוס
הסיפורים על משפטו ומותו של ישו לא סופרו במקורות הראשונים בנאמנות. הנצרות רצתה להוכיח שהיא איננה תנועה משיחית העוינת לרומי, ועל כן החלישו הסיפורים האלה את חלקם של הרומיים בהמתת ישו. במקור הקדום ביותר, באוונגליון של מרקוס, טרם העזו הנוצרים לסלף לגמרי באופן אקטיבי את מקומו של עם ישראל. הכהנים הגדולים היו מעוניינים בשחרור ראש קנאים ושמו בר-אבא ממעצר רומי ועל כן הסיתו המון, שהיה כמובן אף הוא מעוניין בשחרור הקנאי. כשפילאטוס שאל מה לעשות עם ישו, אם הוא ישחרר את בר-אבא, ענה העם: "צלוב אותו".
 
למרות שמרקוס טרם סילף לגמרי את הסיפור הוא חוזר לפחות פעמיים על קריאתו זו את אשמתם של היהודים. גם לוקאס הגוי, שנהנה מן העובדה שהנצרות כביכול סיפחה אותו לישראל, איננו משנה את הסיפור שקיבל מדברי מרקוס, הוא רק מנסה עוד יותר להחליש את חלקם של הרומיים בהמתת ישו.
 
באוונגליון על שם מתי
בדרך אחרת נקט מחבר האוונגליון על שם מתי שאף הוא קיבל את הסיפור על מות ישו מדברי מרקוס: הוא מוסיף שני פרטים על הסיפור שהוא קיבל: פילטוס רוחץ את ידיו בנקיון וכל העם (כבר לא ההמון המוסת) אומר: דמו עלינו ועל בנינו! כמה גורליים היו כבר הסילופים החלקיים בשאר האוונגליונים, אך כמה נוראות היו התוצאות ההיסטוריות של דברי מתי בשביל תולדות ישראל וסבלם במשך הדורות! בגלל סילוף זה שבאוונגליון של מתי פחדו היהודים בארצות הנוצריות לצאת את ביתם בזמן הפסחא של הנוצרים. היות והאוונגליון של מתי היה האוונגליון העיקרי שממנו למדו הנוצרים על תולדות ישו, השפיעו דבריו השפעה עמוקה על יחסם של אומות אירופה אל ישראל. בקרב הנצרות נוצרה אפוא ההאשמה הקולקטיבית שהיהודים הרגו את ישו, שהם רוצחי המושיע, ולאחר שהעלו הנוצרים את ישו מעלה מעלה, נחשב עם ישראל בקרב הנוצרים לרוצחי האל! והם, כביכול , לא כיפרו על אשמה זו, היות והם אינם מוכנים לחזור בהם ולקבל את האמונה במשיח המת והקם לתחיה.
 
אלה הם הקווים העיקריים של שנאת ישראל שקמה בקרב הנצרות. התעודה הראשונה לשנאהזו היא האוונגליון ע"ש מתי, שם נמצא בין השאר המשפט על כך שעם ישראל כביכול מקבל עלעצמו את האחריות למות ישו. המשפט הזה אינו המשפט היחידי שבאוונגליון ע"ש מתי,שנמצא אך ורק בתוכו, הרואה את ישראל כארורים: לפי המשפטים אלה נלקחה מישראלבחירתם על ידי אלוהים ונמסרה לעם אחר, הם הנוצרים, וישראל בני המלכות נזרקו לחורהמחשיך של גיהינום. ויחד עם זאת מדגיש האוונגליון של מתי שישו שמר את מצוות התורה:אם כן שנאת ישראל שבקרב הנצרות קמה בתוכה דווקא מתוך נימה "שבתאית" ולא מתוךנימה "פאולינית".
 
תגובת חכמים לנצרות
שנאת ישראל שבקרב הנצרות קרתה עוד במאה הראשונה לספירה ומובן שהדבר הזה גרם לתגובה מצד חכמינו. אמנם ברכת המינים לא נקבעה רק נגד הנוצרים, אלא גם נגד מינים מסוג אחר לגמרי, אך היא היתה מכוונת כנראה גם נגד הנוצרים. חשובות יותר מימרות אחדות שנשתמרו לנו מקרב החכמים הרואות את הנוצרים גרועים מעובדי עבודה זרה, היות ואלה אינם מכירים באלקינו, אך הנוצרים מכירים את אבינו שבשמים ולמרות זאת מתמרדים נגדו. מעניין שאין בתוך המימרות האלה שום האשמות על נוצרים שהם אינם שומרים את המצוות. חסידי ישו התהלכו בקרב החכמים ואין להניח שהם זילזלו ביותר בשמירת המצוות. עוד במאות הבאות אנו שומעים על נוצרים בארץ ישראל ובסוריה ששמרו את מצוות ישראל ולמרות זאת נחשבו, לפחות על ידי חלק מהכנסיה, לנוצרים טובים.
 
מצב אחר היה כבר לפי כל הנראה, בזמנים קדומים, בחבלים יווניים של גלות ישראל. נשתמרה לנו ידיעה נאמנה שאכן כבר בשנים הראשונות של המאה השניה לספירה, היהודים של אנטיוכיה שהתנצרו כבר לא שמרו את השבת אלא את יום הראשון. בניגוד לכך אנו יודעים שעד למרד בר כוכבא, זאת אומרת עד לזמן שלא נאסר על ישראל לשבת בירושלים, היו ראשי קהילת האם הנוצרים שבירושלים "מן הנימולים". זאת אומרת אנשים ממוצא יהודי, ואפילו כנראה צאצאי משפחתו של ישו, ששמרו את המצוות כולן או בחלקן.
 
שוני זה בין אנטיוכיה לירושלים אפשר להסביר משתי סיבות: ראשית, הקהילה הנוצרית של ירושלים היתה כנראה מורכבת רובה או כולה מיהודים ואילו הרוב המכריע של הקהילה הנוצרית של אנטיוכיה היתה מורכבת מאומות העולם. היהודים שנצטרפו שם לנצרות, נסתפחו לאומות העולם ועל כן עזבו את דרכי חייהם היהודיים. שנית, נראה ששמירת המצוות היתה אולי מושרשת פחות אצל יהודי גלות יוון מאצל יהודי אץ ישראל. כמובן שבמשך הזמן היתה עזיבת מצוות התורה סימן היכר של יהודי שעזב את תורת ישראל והתנצר. איסור שמירת מצוות ישראל נקבע כמחייב בקרב הכנסייה רק בשנת 306 באסיפה הכנסייתית של אלוירה בספרד.
 
שינוי חשוב בנצרות קרה כשישראל דחו את הבשורה החדשה ובמקומם נכנסו לתוך הדתהחדשה אומות העולם (למרות שישו אסר על תלמידיו ללכת אליהם).
 
מעניין שבתוך שנאת ישראל שהתעוררה לפעמים בקרב הנצרות, אין האנטישמיות האלילית תופסת מקום חשוב: מוטיב אחד של האנטישמיות האלילית תמצא באגרתו הראשונה שכתב פאולוס, שם הוא לא רק מאשים את היהודים שהרגו את ישו אלא אף אומר שהם מנוגדים לשאר האומות ואינם מוצאים חן בעיני האלוקים.
 
מוטיבים אנטישמיים אליליים
מוטיבים אנטישמיים אליליים תמצא לעיתים נדירות מאד בתוך כתבי הנוצרים הקדומים וזה מתוך סיבה פשוטה: המתיחות בין הנצרות והיהדות היא על רקע דתי גרידא ואילו האנטישמיות היוונית היתה, בעיקרה, אנטישמיות "מדעית" חילונית מדומה ועל כן לא היה מקום רציני להשפעתה על אומות העולם שהפכו נוצרים. המוטיבים של האנטישמיות היוונית החילונית קמו לתחיה רק בתקופה החדשה, כשקמה בקרב האומות אנטישמיות חילונית חדשה הדומה במטרותיה לאנטישמיות האלילית. מוטיב אחד של האנטישמיות האלילית שנתקבל במשך הזמן אצל אומות העולם הנוצריות, היא עלילת הדם. אולם האשמה זו עצמה, היא אחת ההאשמות הדתיות שבאנטישמיות האלילית, ולפי כל הנראה עלילת הדם לא עברה מעובדי עבודה זרה אל הנוצרים שבמישרין: קודם האשימו האליליים את הנוצרים בהאשמה זו, אחר כך השתמשו בעלילה זו הכיתות הנוצריות בפולמוסן ההדדי ורק אחר כך, בימי הביניים, העבירו הנוצרים את עלילת הדם נגד ישראל. הוכחה לכך משמשת העובדה שבתקופה העתיקה העלילו הנוצרים על כת נוצרית שבאסיה הקטנה את העלילה שאנשי כת זו חוזרים באופן נפשע על מותו של ישו, בכך ששותים בפסחא דם ילדים בתוך יין הקודש שלהם. והנה אותה הכת, כמו כל אנשי אסיה הקטנה, חגגו אז את חג הפסחא שלהם בו בזמן שליהודים היה חג הפסח. אם כן, ההאשמה ההדדית של הנוצרים ולא העלילה האוילית, הולידה את עלילת הדם נגד היהודים.
 
אמרנו שהאנטישמיות האלילית היתה לה רק השפעה מועטת על היחס העויין שקם בקרב הנצרות נגד היהדות. מצד שני ברור שבשעה של כניסת האומות בהמוניהם לנצרות, התחילה בנצרות לפעול אותה האיבה שהיא מנת חלקה של האנושות כלפי תורת ישראל, כמו שמנת חלקה של האנושות גם אהבת ישראל ותורתו. אהבת תורת ישראל היא מנת חלקה של נפש האדם, מפני שהתורה ובשורת אלקי ישראל מופנית גם כלפי האדם ולא רק כלפי היהודי, ואולי עוד נזכה אנחנו שההבטחות שבתורת ישראל כלפי המין האנושי יתקיימו בימינו.
 
האיבה כלפי תורת ישראל אף היא טבעית לכל אדם ואדם לפני בוא הגאולה, מפני שהתורה באה בדרישה כלפי חלק חשוב של האדם בכלל באומרה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". הדרישה להיות טוב יותר, מושלם יותר משהאדם לפי טבעו, היא בוודאי דרישה המעוררת בקרב כל אדם שנאה ואיבה, אם לא קיבל על עצמו את עול התורה בלבב שלם ובנפש חפצה, והיום אנו יכולים להיות עדים להתפרצויות של רגשות "אנטישמיות" טיפוסיות בקרב עמנו. מה אפוא הפלא שאומות העולם, כשעברו אל הנצרות, מצאו פורקן לרגשותיהם של שנאה ואיבה באותה המתיחות כלפי היהדות שדיברנו עליה.
 
השפעת מגילות מדבר יהודה
כמה עשרות שנים אחרי היווצרות הנצרות בא יסוד נוסף של מתיחות בין היהדות והנצרות: לתוך הנצרות חדרו, אין אנו ידועים איך ובאלו מקומות, השפעות של החשיבה הדתית של כת מדבר יהודה. כת זו שכתביה נקראים בפי החוקרים "מגילות מדבר יהודה" זהה, לפי כל הנראה, עם כת האסיים הידועה מדברי יוסף ופילון האלכסנדרוני.
 
מחברים אלה מוסרים לנו פרטים רבים על אותה הכת, אולם מסיבות אפולוגטיות השתיקו את העובדה שכת זו פיתחה בקירבה מתיחות ושנאה כיתתית כלפי כלל-ישראל. הם דגלו בהשקפות דואליסטיות, וראו את האנושות מחולקת בין בני-אור, שהם כל שאר בני האדם ואף ישראל שלא נכנסו לתוך הכת; שאר ישראל נקראו בפיהם "הבל" והם מדברים על "עיורון ישראל" ורואים בעצמם, הם "ישראל ההולכים בתמים" את הישראל האמיתי.
 
אנשי כת מדבר יהודה נבדלו משאר ישראל, לא נהלו אתם משא-ומתן, והשנאה, שנאה "ברוח הסתר" כלפי בני החושך היתה אצלם למצווה דתית. הם חשבו שרק הם הם בחירי רצון של האל, ואילו אלה שאינם מקבלים את בריתם יושמדו. כדי להסביר את מקומם המיוחד בתולדות עם ישראל, הם סברו ש"ברית ראשונים" שכרת האל עם עם ישראל בהר סיני, הופר וברית הכת היא היא הברית החדשה, עליה דיבר הנביא.
 
מתוך הפרדתם מגופה של כנסת ישראל פיתחו אנשי הכת תודעה כנסייתית מיוחדת. יסודותיההתיאולוגיים של הכת חדרו, כפי שאמרנו, לתוך הנצרות כבר כמה עשרות שנים אחרי הווסדה,ואתם גם היסודות הדתיים של המתיחות כלפי כלל ישראל. כידוע גם הנוצרים ראו, בעקבותהגיונות אנשי הכת, את עצמם כישראל האמיתי, את בריתם כברית החדשה ואת עצמםכבחירי האל, כבני- אור. ברור שיסודות דואליסטיים אלה הצטרפו אצל הנוצרים בנקל אליסודות האיבה ה"טבעית" שדיברנו עליה.
 
כהוכחה לאיבה "רוחנית דואליסטית" זו כלפי ישראל ההיסטורי יכולים לשמש כתבי יוחנן מחבר האוונגליון, איש אפסוס ממוצא יהודי שחי בסוף המאה הראשונה ספירה. "היהודים" אצלו היא מילת גנאי: הנוצרים הם בני האור ואילו אביהם של היהודים הוא-השטן! אם כן היסודות הדואליסטיים של תורות כת מדבר יהודה בולטים אצל יוחנן מחבר האוונגליון גם בנקודה ה"יהודית".
 
פאולוס
מתוך אותה הנצרות הרוויה רעיונות שמוצאם אצל כת מדבר יהודה, בא גם אותו פאולוס. אך חקר הנצרות האובייקטיבי והמעמיק ביותר, וביחוד המגילות הגנוזות, מלמדים אותנו שפאולוס לא היה, כפי שחשבו ישראל עד עתה, אבי הנצרות האמיתי. וכבר ניסינו אנו כאן לרמוז לעובדה שרוב המוטיבים והרעיונות שעוררו בקרב הדורות את שנאת ישראל בקרב הנצרות, אינם פאוליניים, אלא שייכים דוקא לאותה השכבה של הנצרות שהתפתחה בארץ ישראל מתוך שני הכישלונות. כישלונו של אותו האיש וכישלונם של הנוצרים הראשונים להפוך אצת עם ישראל לעם נוצרי - ועכשיו הוספנו ואמרנו שרעיונות נוספים של איבה כלפי ישראל ההיסטורי בא לנצרות מן ההגות של כת מדבר יהודה.
 
אני מקווה שתרשו לי לומר כאן דבר בלתי פופולרי בהחלט: פאולוס לא היה בשום פנים אביהיחס העויין כלפי עם ישראל מצד הנוצרים, אלא רוב כתביו מגלים מעין אהבה אומללה שלאותו איש מסובך כלפי עם ישראל- יחד עם יחס פרובלמאטי ביותר כלפי התורה.
 
חיבורו הראשון של פאולוס, היא האגרת הראשונה אל אנשי תיסאלוניקי, כוללת אמנם קטע אנטישמי ממש, לפי רוח האנטישמיות האלילית יחד עם ההאשמה הידועה שאכן היהודים הרגו את ישו. אולם במשך הזמן התגברו בליבו של האיש רגשות אחרים לגמרי: הוא פונה אל אומות העולם ומתגאה שהוא מישראל, משבט בנימין, מזהיר אותם שלא יבוזו בישראל, אומר שהוא מוכן לוותר על חלקו בגן עדן, אילו יכול היה להעביר את ישראל ליראתו, ואף מכריז בביטחון כלפי אומות העולם שבחירת ישראל ע"י האל היא בחירת החסד שלא בטלה ולא תתבטל, אלא לבסוף "כל ישראל יוושע ובא לציון גואל".
 
יחד עם זה מפתח פאולוס בכתביו יחס משונה, מסובך ופרובלמאטי אל תורת ישראל שדרכה, לדבריו, בא החטא לעולם, שהיא ביתו. התורה היא ברית של עבדות, בניגוד לנצרות שהיא חירות. לדעתו, ניצלה התורה יחד עם ישו ובוטלה. קשה לי להבין איך היה יכול יחד עם ההשקפות האלה לומר פאולוס שהתורה היא עניין טוב.
 
ביחסו המשונה כלפי התורה ובמעשיו הוא, מילא פאולוס תפקיד חשוב בהתעצמות הנצרות מן היהדות. דעתו היתה שהיהודים שבקרב הדת החדשה דווקא צריכים לחיות כמקודם, והוא אומר על עצמו שהוא שומר מצוות, אולם יחד עם זאת הוא נלחם מלחמה קשה נגד אלה מן הנוצרים מאומות העולם שרצו לשמור מצוות ישראל. כלפיהם הוא מפתח את תורותיו על חיי החירות הנוצריים בלי תורה ומצוות.
 
מבחינה זו הצליח פאולוס להרחיק למעשה את הנצרות מפני ה"סכנה" של שמירת המצוות ומבחינה זו הצליח אף להחדיר לתודעת הנוצרים במידת מה התנגדות למצוות, גם כשישראל שומרים אותם.
 
פאולוס ואוגוסטינוס
אולם יש לדעת: תורותיו המסובכות של פאולוס נתקבלו בקרב הנצרות אך ורק באופן חיצוני וחלקי ושטחי למדי, למרות מאמציו של אוגוסטינוס אחר כך. אם כן, הנוצרים אמנם ידעו שתורתם אומרת שתורת ישראל היא עניין של עבדות, אך את החירות של פאולוס לא קיבלו, אלא הם ראו בנצרות חוק חדש. לכן לקה תמיד פולמוס הנוצרים נגד שמירת המצוות של היהודים בחולשה אידיאולוגית מובהקת, ביחוד היות והם גם רואים את המקרא כספרים המקודשים שלהם. האמצעי הרגיל ביותר של הנוצרים כדי לבטל את פשט המצוות היה תמיד לדרוש את הפסוקים ולהוציא אותם ממובנם המקורי. ויש עד היום בין הנוצרים רבים וחשובים החושבים שהמצוות אמנם מחייבות את ישראל, כי אלה חיים עדיין "תחת החוק", ואילו הנוצרים חיים "תחת החסד", בלי מצוות היהדות.
 
מה קרה במשך הדורות לאהבתו האומללה של פאולוס כלפי ישראל? מצד אחד היא הוסיפה מרץ לאותם המיסיונרים במשך כל הדורות המנסים לתת לבחירת ישראל, שלא בוטלה, לדברי פאולוס, תוכן חדש ע"י כך שמנסים להעביר את בני ישראל מתורתם. מצד שני הוליד היחס של פאולוס אל ישראל את אותה התיאוריה האיומה של אוגוסטינוס שנתקבלה אצל רבים מהכנסייה שאכן ישראל הנבחר צריך אמנם לחיות אך עליו לחיות חיים שפלים מלאי סבל, דבר שאליו לא התכוון פאולוס האיש המוכה.
 
לותר
לדעתנו, סוף סוף קם יחסו של פאולוס לתחיה בתקופת הריפורמציה, בעיקר בהגותו של לותר, שאף הוא היה איש מוכה. וכך נתפתח בחוגים רבים של הפרוטסטנטים, ביחוד אצל חסידי לותר, יחס עויין כלפי תורת ישראל. לותר העמיד במרכז הגותו את תורת העבדות והחסד של פאולוס, אפילו בצורה חמורה יותר משחשב פאולוס עצמו. האנושות ביסודה חיה תחת חוק החטא ממנו יכולה היא להיוושע רק ע"י אמונה בישועה הנוצרית. אל עבדות החטא שייכת, לדעתו של לותר גם התורה. אם כן, אלה הנאמנים לתורתו של לותר רואים את התורה כ"דרך אחרת", כמעט כדרך של השטן, ובוודאי כדרך של החטא, רחמנא ליצלן.
 
אולם, יחד עם זאת, החזרה של הפרוטסטנטים אל כתבי הקודש של הנוצרים, ובכך גם אלהמקרא, גרמו גם לכך שבחוגים רחבים ביותר של הפרוטסטנטים נתעוררה דווקא אהבתהתורה והמקרא, ויחד עם אהבה זו אף אהבת ישראל, אותו העם עליו מדובר בכתבי המקרא.
 
עד עתה דיברנו על יסודות של שנאה כלפי ישראל שבקרב הנצרות, וטרם דיברנו על הקשר הקיים בין הנצרות לבין תורת ישראל, וחבל שצד חביב זה של הנצרות אינו הנושא של מאמרנו.
 
הרי כך נראה לי: הנצרות התפשטה בקרב אומות העולם ביחוד מפני שאלה ראו בה תורתישראל זולה יותר, שאינה מחייבת את הדוגלים בה לשמירת מצוות. גם הנצרות לא יכלהלבטל את יסודה היהודי, כי אחרת היתה הורסת את עצמה, היות והיא רואה את עצמהכביכול כקיום ההבטחות שניתנו לישראל. על כן קיימת מידה כפולה ביחסה של הנצרותלישראל: מצד אחד יחס של מתיחות, ומצד אחר יחס של אהבה. על היהודים הנאמנים לזכורשיכול להיות, כפי שסבר כבר הנשר הגדול, הוא ר' משה בן מימון, שהנצרות היא כעין הכנהלאותו השלב האחרון בתולדות האנושות, כשימצאו אומות העולם את דרכם הפשוטה אל ה'אלוקינו. אז נוכל לעיין בבעיית יחסה של הנצרות אל היהדות באופן עיוני גרידא, דבר שקשהלנו היום כשהבעיות טרם נתבטלו.