האישה במשנתו של ר' מנחם המאירי

מחבר: אברהם גרוסמן

ציון ס"ג

תוכן המאמר:
המאירי - בין תורה לחכמה
האישה היהודייה בפרובאנס
תדמית האישה במשנתו של המאירי
פירושים אפולוגטיים ותדמית האישה
א. "אוי לו למי שבניו נקבות"
ב. "בתולה נישאת ליום הרביעי"
ג. "אשה פרושה היא ממבלי עולם"
ד. "העוברת על דת יהודית"
ה. "אשה רעה מצוה לגרשה... צרתה בצדה"
ו. "אל תרבה שיחה עם האישה"
ז. "מרבה נשים מרבה כשפים" גיל הנישואין וההתחשבות ברצון הבת
ריבוי נשים
ייבום
גירושין
לימוד תורה לנשים
"אשת יפת תואר"
הצנועה
הסוטה
המוכה
השבויה
הנטושה
האלמנה
ה"קטלנית"
סיכום

ר' מנחם בר' שלמה לבית מאיר (להלן: המאירי; 1249 - 1316, איש פרפיניאן Perpignan) הוא אחד מחכמי ישראל המובהקים שפעלו בימי-הביניים והמפורסם מבין חכמי פרובאנס במאות ה- 13 וה- 14. מבחינת ההיקף הנרחב והמגוון של יצירתו אפשר לראותו כגדול חכמי פרובאנס שפעלו באותה עת.[1] יצירתו כללה פרשנות התלמוד והנ"ך, פסקי הלכה, ענייני מסורה, מנהגים מוסר ומחשבה.

המאירי הוא דמות מקורית ורבת עניין, על אף היותו חכם "תלמודי" ואיש הלכה מובהק, גילה עניין רב בפילוסופיה ובמדעים בכלל והם השפיעו השפעה ניכרת על האופי של יצירתו ועל השקפת עולמו כפי שבאו לידי ביטוי במכלול יצירתו הענפה. פן נוסף - שלא ניתן לו המקום הראוי בספרות המחקר - הוא תחושת השליחות של המאירי. כוונתו היתה לא רק להגדיל תורה ולהאדירה על-ידי פירושים ופסיקת הלכה, אלא יש ליצירתו פן דידקטי מובהק: חינוך בני דורו ובני הדורות הבאים ללכת בדרך הרצויה בעיניו, שהיא שילוב של תורה, השכלה ומעשים טובים. מקום נרחב ב"ספר הבחירה" שלו, הבנוי סביב התלמוד הבבלי תוך זיקה הדוקה לתלמוד הירושלמי, הוקדש למימרות ולעניינים שניתן להסיק מהם את הדרך הרצויה לאדם. חיבוריו ראויים לתפוס מקום של כבוד בספרות המוסר של חכמי ישראל בימי-הביניים, אף אם לא נתייחדו לכך מלכתחילה.[2] לאופי הדידקטי הזה של יצירתו יש השלכה ברורה גם על הדיון במקומה של האישה במשנתו.

בספרות המחקר הוקדש למאירי מקום נרחב, הן בשל יצירתו הפוריה והן בשל ניסיונו לחיות בצלן של "שתי מלכויות": תורה וחכמה בעת ובעונה אחת. תשומת לב רבה ניתנה לשאלת יחסו המיוחד אל אומות העולם, ובמיוחד אל הנצרות.[3] על אף העניין הרב שגילו החוקרים ביצירתו ובהשקפת עולמו, לא נדונה עד עתה כלל שאלת מקומה של האישה במשנתו. בדיקה מפורטת של סוגייה זו מלמדת כי השניות הנזכרת, בין תורה לחכמה, באה לידי ביטוי גם ביחסו אל האישה ועוררה לא אחת מתח דיאלקטי במשנתו.

המאירי - בין תורה לחכמה

המאירי היה מקורב לחבורת המשכילים הרציונליסטים שפעלו בפרובאנס ובספרד במחצית השנייה של המאה ה-13- ובראשית המאה ה-14-. הוא החזיק במסורת הפילוסופית האריסטוטלית והמיימונית והשתדל לשלבה בהשכלתו התלמודית הרחבה שכללה את תורתם של חכמי ישראל בספרד, בפרובאנס ובאשכנז. עדות מובהקת לזיקתו העמוקה למסורת המיימונית נשתמרה בחלקו הפעיל בפולמוס החריף על הפילוסופיה ששב והתעורר בראשית המאה ה-14-, לאחר שר' שלמה אבן אדרת (רשב"א) וחבריו הטילו חרם על העיסוק בפילוסופיה.[4]

במכתבו אל הרשב"א טען המאירי בתקיפות, שכלל אי אפשר לעמוד על מקצת דברי תורה בלא עיון "בספרי הטבע ומה שאחריו" (=מטה-פיזיקה).[5] בשילוב שבין תורה לחכמה ראה קו אופייני מבורך בו החזיקו רבים מחכמי מקומו, פרובאנס:

ומאז רוח ה' דבר בנו בהגיע ספרי הרב מורה צדק (=רמב"ם) בארץ, נמצאו בגלילותינו חכמים וגדולים ומפורסמים בתורה ובכל מיני מעלה, בקיאים בכל סדרי התלמוד והמשנה עם היות ידיהם עושות תושיה בחכמה וספריה, ומצאו חקר תבונתה וסתריה… וכמה מחכמי הארץ כיוצא בהם יודעי חכמת התלמוד על השלמות, תמידין כסדרן ומוספין וחדושין ותוספות כהלכתן, ועם זה היו בקיאים בחכמות אם בכלם אם ברבם אם במקצתן.[6]

בהמשך דבריו שם הדגיש כי בלימוד הפילוסופיה יש לא רק ברכה אישית לאדם הבודד, אלא גם לאומה היהודית בכללותה: "היות כבוד גדול לאומה בהמצא בתוכנו קצת בני אדם… שלמים בחכמה, עד שלא ימצאו כל בני עמנו משללים ממנה, עד שיאמרו: רק עם פתי וסכל, תחת אמרם: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". עם זאת היה גם הוא מודע לסכנות שראו הרשב"א וחבריו בעיסוק בפילוסופיה, כפי שהתפתח בחוגים מסוימים בפרובאנס ובספרד בזמנו, ששיאו בפרשנות האליגורית לסיפורי המקרא ואף למצוות התורה. לכן הטיף לזהירות מרובה בשימוש ב"חכמה". לדעתו, אדם יכול לשלב אמונה עם עיון רציונלי, בתנאי שיתן את הבכורה לאמונה. על התלבטותו הקשה וקריאתו למתן הבכורה ל"תורה" ניתן ללמוד בבירור מהקדמתו הארוכה לספרו "בית הבחירה". הוא שב והדגיש את מעלת ה"חכמה", אך גם את הסכנות בשימוש בלתי מבוקר בה, ובמיוחד על-ידי המוני העם הנעדרים כישורים מתאימים לשילוב בין תורה לחכמה:

שקיום המצות עם היות כונת עושיהן לעבודת בוראם הוא ממה שיספיק להמון ולכלל העם, אלא שראוי ליחידים לבא עד תכלית מה שאפשר לשכל האנושי להשיגו… אע"פ שבמצותיך האמנתי וקיימתי התורה קיום תוריי, אני מבקש להודיעני טוב טעם ודעת בהן, לא להיותי מפקפק בעדות המעידים… ואיני תולה אמנותי (=אמונתי) בחקירת אלו הדברים עד שאם ימצא לי היקש עיוני שאאמין או שאכחיש בהמצא סותרו, שזה אמנם כפירה ויציאה מן הדת לגמרי… ששבח הידיעה מדרך המחקר כי היא הידיעה הנבחנת והאמתית… ובלבד כשכבר נתקעה אמונה ישרה בלבו מבלי שיוכלו מופתים כוזבים או הטעאות להטותו מני דרך… "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" כלומר עדות השם יתברך נאמנה ראוי להאמין בה באין חקירות ובדיקות, אבל אחר האמונה ראוי להתחכם בעניניה, ובזאת החקירה ישלמו שלמות תכליתי במצאם מצד העיון הדברים הבלתי מושגים למתנגדים.[7]

בדבריו אלה הגדיר למעשה המאירי את דרכו בפירוש המקרא והתלמוד ובשאר חיבוריו: ניסיון לשלב בין תורה לחכמה, תוך מתן עדיפות לתורה. ניסיון זה מצא ביטוי מובהק במכלול יצירתו, ואולם לא תמיד עלו נסיונותיו אלה יפה, ולעתים נשארה ההרמוניה כלפי חוץ בלבד. הדברים אמורים גם כלפי יחסו לאישה. יחס זה הושפע במידה רבה גם מן המציאות במקומו, ואביא, בקיצור נמרץ, כמה קווים אופייניים למקומה של האישה היהודייה בפרובאנס באותה עת.

האישה היהודייה בפרובאנס

בימי-הביניים חל שיפור במעמדה של האישה היהודייה באירופה הנוצרית בהשוואה לתקופה התלמודית ולמעמדה בארצות האסלאם. שיפור זה בא לידי ביטוי במקומה של האישה במשפחה, בחברה, בחיי הדת, במעמדה המשפטי ועוד.[8]

שיפור זה לא פסח גם על האישה היהודייה בפרובאנס, ובמיוחד בתקופה הנדונה כאן על ידינו, מאות -14-13. רבות מן הנשים נטלו חלק פעיל בפרנסת המשפחה, ובעיקר בהלוואה בריבית. ריצ'רד אמרי (Emery) - שבדק מסמכים נוטריוניים מהמאה ה-13- של העיר פרפיניאן (Perpignan), בה חי ופעל המאירי - גילה שמות של עשרים וחמש נשים שהיו מעורבות בהלוואה בריבית.[9] חלקן של הנשים בפרנסת המשפחה באירופה הנוצרית הוא הגורם העיקרי לשיפור מעמדן במשפחה ובחברה.

אף על פי שיהדות פרובאנס בימי-הביניים לא קיבלה עליה את חרם רגמ"ה כנגד הפוליגמיה, היו בה קהילות שתיקנו תקנות מקומיות מיוחדות שבאו לאסור אותה, ובעשרות מקהילות פרובאנס ניתקנו תקנות מקומיות נגד גירושי אישה בעל כורחה,[10] ועוד נשוב לכך להלן.

השיפור במעמדן הכלכלי של הנשים ויציאתן לעבודה מחוץ לביתן תרמו לעתים לאווירה של מתירנות ולחריגה מכללי הצניעות. בספרות השו"ת של חכמי פרובאנס נשתמרו עדויות על ניאוף ועל זנות.[11] כמו כן יש בידינו תיאור של הוללות וקלות ראש שאפיינו את אורח חייהם של מקצת בני הנוער היהודים: "על ענין שאירע בקרפנטראש (Carpentras) על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה".[12] מסופר שם על בחור שנתן מטבע בידי אותה זונה "לשם קדושין", מתוך אווירה של ליצנות. ר' יצחק בן מרדכי, מחכמיה של פרובאנס במחצית השנייה של המאה ה--13-, נזקק לשאלת תקפותם של קידושין אלה. לא זו בלבד שהקהילה אפשרה לאישה לעסוק דרך קבע בזנות, אלא שלפי התיאור הנזכר נערכו בביתה מסיבות הוללות, שבהן השתתפו גם צעירים יהודים.[13]

מקרה דומה מתואר בשאלה שהופנתה אל ר' מרדכי אבן קמחי, מחכמי פרובאנס באותה עת. גם בה מסופר על בחור שנתן מטבע לנערה מתוך שחוק ועורמה, "במסבה של יין", ואמר: "הרי הוא נתון לך בקידושין".[14] המשיב התלבט רבות אם יש ממש באותו מעשה של שחוק ורמייה, וסיכם: "כל עניניו מדות פרוצין ומסבתו מערת פריצים", ומאחר שמטרת הבחור היתה לסחוט את הנערה ולזכות בכספה, אין ממש בקידושין.

מאידך, חל שיפור בחלקן של הנשים בחיי הדת, כפי שקרה - וביתר שאת - גם בגרמניה ובצרפת הצפונית. ייתכן, שיש לקשור לכך גם את קיומם של בתי-כנסת מיוחדים של נשים, כפי שמוכיח הממצא הארכיאולוגי. מהשרידים של כמה בתי-כנסת באירופה עולה שבכמה מקומות עזרת הנשים לא היתה חלק מהמבנה המרכזי של בית הכנסת, אלא מבנה נפרד הצמוד לו. שרידי בית כנסת של נשים ממספר קהילות בפרובאנס ובהן קרפנטרה מלמדים שהם היו מתחת לבית הכנסת והנשים ראו את ספרי התורה "דרך ארובות".[15]

בפירושי התלמוד של חכמי פרובאנס ובספרי ההלכה שלהם ניתן לגלות רמזים לשיפור במעמד האישה היהודייה במקומם. ר' אברהם בן דוד (ראב"ד), גדול חכמי פרובאנס בשלהי המאה ה-12-, השיג על הרמב"ם שקבע שניתן לכפות על האישה "בשוטים" לבצע את העבודות שהיא חייבת על-פי ההלכה לעשותן בביתה, וכתב: "מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים". התיבה "מעולם" מלמדת שהראב"ד לא הכיר במקומו כל מסורת הלכתית או תקדים משפטי המתיר להכות את האישה בשל סירובה לבצע אותן מלאכות. ברור שהוא לא סבר שבשום מקרה אין להכות אישה, שהרי לפי ההלכה האישה היא בת עונשין כמו הגבר ובית דין יכול להלקותה. אין אפוא כל אפשרות לפרש שדברי הראב"ד באו לשלול לחלוטין מציאות של הכאת נשים, גם בידי בית דין. כוונתו היתה לומר, שמעולם לא שמע שבשל סירובה של האישה לבצע את מלאכות הבית יש לבעל או לבית דין זכות להכותה, כדעת הרמב"ם.

גם בשאלת כשרותן של נשים לבדוק את החמץ בערב פסח ניתן לגלות אצל חכמי פרובאנס גישה מכובדת כלפיהן, יותר מזו שבספרד. בתלמוד הירושלמי נאמר:

הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים. רבי ירמיה בשם רבי זעירה: לית כאן "אפילו נשים", נשים עצמן הן נאמנות מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא.[16]

לדעת ר' זעירה אין לגרוס בתלמוד "אפילו נשים", מכיוון שמעיקר הדין בדיקתן כשרה ואין בכך משום חידוש. ומהי משמעות הלשון "שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא"? לכאורה יש כאן ביטוי שלילי כלפי הנשים, שבשל עצלנותן אין בדיקתן יסודית. ואולם היו חכמים, ובעיקר חכמי פרובאנס, שפירשו את דברי הירושלמי דווקא בשבח הנשים. לדעתם, "עצילות" אינה מלשון עצלנות ובטלנות, אלא דווקא בהוראה חיובית: בדיקת הנשים היא איטית, זהירה ויסודית, לכן לא זו בלבד שהיא משובחת, אלא שהיא עדיפה על בדיקת הגברים.[17] מסתבר, שלמקומה של האישה בפרובאנס בחברה היהודית ולהערכה כלפיה היתה השפעה על פירושם .

מאידך גיסא, גישה שלילית אל האישה מצויה בדבריהם של פילוסופים יהודים שפעלו בפרובאנס ובספרד בשלהי המאה ה-13 ובמאה ה-14. היה מקום לצפות שאנשים הקרובים לפילוסופיה ולרציונליזם יגלו יחס אוהד יותר את הנשים, אך לא היה כן בפועל. היחס לאישה של בעלי המיסטיקה היהודים - המקובלים בספרד וחסידי אשכנז - היה טוב מזה של הפילוסופים. ר' לוי בן גרשום (רלב"ג) - מחכמיה המובהקים של פרובאנס במאה ה-13 גילה בפירושו למקרא יחס עוין לנשים. לדעתו, האישה נופלת ביכולתה השכלית מזו של הגבר, ומבחינת כישוריה האינטלקטואליים היא מצויה בדרגת ביניים, בין החיות והבהמות ובין הגבר:

והנה קרא האדם שם אשתו חוה, כאשר השיג בחולשת שכלה, רוצה לומר, שלא עלתה מדרגתה על שאר הבעלי חיים עלוי רב, ואם היא בעלת שכל; כי רוב השתמשותה אמנם הוכן לה בדברים הגופיים, לחולשת שכלה ולהיותה לעבודת האדם, ולזה הוא רחוק שיגיע לה שלמות השכל.[18]

מעמדה עקרונית זו של הרלב"ג, ששכלן של הנשים חלש מזה של הגברים, נגזר יחסו אליהן בתחומים שונים, כגון הפטור ממקצת המצוות ומלימוד תורה או הימנעות מלקיחת חלק ממשי וחשוב בשירת הים: "התועלת העשירי הוא להודיע שאין מן הראוי שיכנסו הנשים לספר שבחי השם יתעלה בכמו אלו העמוקות, לחסרון דעתן. ולזה לא זכר בשירת הנשים כי אם מלות מועטות. ואולם בני ישראל שרו כל השירה הנפלאה הזאת. ולזאת הסבה בעינה לא חייבה התורה הנשים בתלמוד תורה ובשאר המצוות הנוהגות מנהגה. אמרו ז"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות".[19] מכאן, שאת "נחיתותן האינטלקטואלית של הנשים" ראה כבסיס להפלייתן בתחומים רבים. עמדתו בולטת ביתר שאת בשל העובדה שסטה מעמדתם של הרמב"ם ואבן רשד, שמהם הושפע רבות בדרכו הפילוסופית.[20]

חכם אחר שפעל באותה עת בפרובאנס ואף יחסו אל הנשים היה שלילי הוא ר' יעקב אנטולי. לדעתו, רק הגברים נבראו בצלם אלוהים.[21] השקפות דומות, אף אם לא כה קיצוניות, מצויות בדרשותיהם של חכמים נוספים שפעלו בספרד ובפרובאנס באותה העת,[22] ובמיוחד במשנתם של חכמי ישראל מן החוג הנאופלטוני בפילוסופיה היהודית שפעלו בספרד ובפרובאנס במאה ה-14-. אמנם, אין הם מתבטאים בסגנון המעיד על שנאה לנשים, מעין זה המצוי אצל הרלב"ג ואחרים, אבל הם ראו באור שלילי את המשיכה המינית אל האישה, בשל תפיסתם האסקטית, שהמגע הגופני עם האישה פוגע בשלמות הדתית והשכלית של האדם. בגישתם דן בפירוט דב שוורץ וזו מסקנתו:

הוגי החוג לא יצרו תפיסה דמונית של האישה, אם כי התדמית הנשית המשתקפת בכתביהם איננה מחמיאה כלל ועיקר. עם זאת ברור, שלא חסכו בגינוי המגע עמה ובהוקעתו. מבחינת התפתחותה של תורת המוסר הביניימית משנת החוג היא תופעה משמעותית: לא עוד תפיסה של פרישות מינית כאידיאל ליחידים או לנביאים ולא עוד תורה נזירית הנמסרת ברמז למביני דבר, אלא פרישות מן האישה מומלצת כהתוויית דרך לכל אשר חפץ לבו בחכמה ובשלמות הדתית. אם אמנם אין כאן דרישה לפרישה טוטלית מחיי המין, יש כאן נטייה ברורה לכיוון זה.[23]

תדמית האישה במשנתו של המאירי

התפיסה הבסיסית במשנתו של המאירי לגבי מקומה של האישה במשפחה ובחברה איננה שונה מזו של חכמים אחרים בימי-הביניים, וממה שהיה מקובל גם על מלומדים והוגי דעות נוצרים באותה עת. כמותם ראה גם הוא את הבעל כאדון המשפחה ואת האישה ככפופה לו: "'העוזבת אלוף נעוריה' (משלי ג, יז): וקרא הבעל אלוף כי הוא אדוניה".[24] "יש נקבות טובות מן האנשים", ואולם עדיפותן מתאפיינת גם בוותרנות מופלגת לבעל. האישה האידיאלית היא האישה הכנועה המקבלת כל מעשי בעלה באהבה ועושה את רצונו בכל הנסיבות:

וספרו ממידותיהן… המאירה פניה לבעלה בעת שיכעיסנה, המכבדתו ביראה בעת חסרונו כאשר בעת עושרו, ובימי הזקונים כבימי הנעורים, הכבדים רגליה לצאת מביתה… האומרת ברעבונה שבעתי, השמחה באורחים כשיכניסם האיש בביתו, ועובדת אותם כאחת השפחות. וחכם אח